מערכת שבתוןצלפחד ובנותיו – האידיאל ותיקוניו
הרב יוסי שטרן – ראש ישיבת ההסדר "רוח צפונית" – עכו
קנאים – אי אפשר איתם, אך גם אי אפשר בילתם. ומהי הדרך?!
מפתיעה מאד התעוזה של בנות צלפחד לקרב אל משה ולבקש מעצמן נחלה בלא שהגורל, שעל פיו נחלקה הארץ, יצביע על זכותן לנחלה.
מלבד עצם טענתם: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו…", מוסיפות בנות צלפחד מידע, שלכאורה רק מפליל אותן – "אבינו מת במדבר…כי בחטאו מת…". מה ראו בנות צלפחד להזכיר את חטא אביהן במקום שהן רוצות לשמר את שמו בתוך משפחתו ונחלתו, אדרבא, היה להם להצניע את חטאו?.
מי היה צלפחד ומה היה חטאו? "תנו רבנן מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר: 'ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש' וגו' ולהלן הוא אומר 'אבינו מת במדבר', מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק. אלא מהיכא הוה? מויעפילו הוה (כלומר מחטא המעפילים היה)".
מובא בדברי רבותינו (ב"ב קיט: בתו' שם), שצלפחד המקושש – "לשם שמיים התכוון.. שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים". ולענ"ד, יש לפרש בדרך נוספת את ה"לשם שמיים" של המקושש, שצלפחד עצמו היה מהסבורים שבלי ישוב ארץ ישראל – אין טעם למצוות. על קדושת א"י היה מוכן אביהן של בנות צלפחד, למסור את נפשו. לפי אחת הדעות בגמ' מקושש פרושו תולש. לפי זה יש במעשהו ההפגנתי סמליות מרובה, שהרי המצווה הראשונה שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ היא מצוות הנטיעה המביעה את ההתחברות לארץ החיים: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל". אחר שנגזר על דור המדבר שלא להכנס לארץ, הלך זה והתריס ועשה מעשה שהוא הפך הנטיעה ועקר את הנטוע בשבת. את מאמר הבנות "אבינו מת במדבר" יש לפרש – על עסקי מדבר (זו המילה הנלמדת לג"ש) ופירושו שלפי ה"לשם שמים" של "מקושש" – ההישארות במדבר משמעותה תלישות מ"ארץ החיים" ומוות, בבחינת "מת במדבר".
אהבתו העזה של צלפחד לארץ ישראל העבירה אותו על דעתו. בין אם היה מהמעפילים שביקשו לעלות אל א"י בכח למרות שה' לא היה בתוכם, ובין אם היה המקושש שהפגין בחילול שבת נגד הגזרה האלוהית שלא להכנס לארץ. לפנינו טיפוס שקנאותו לבניין א"י מעוררת השתאות, כוונתו רצויה.. אך מעשהו אינו רצוי!
הנה בנותיו של צלפחד זה, שצדיקות וחכמות היו, הן שמתקנות את חטא אביהן. תיקון צלפחד לא בא מתוך כפירה במורשתו והתכחשות לפעלו, אדרבא הבנות מכירות בגדולתו – "אבינו" – אך יחד עם זה, מודעות היטב לצורך להופיע את ה"אורות הגדולים" של אביהן, בכלים של תיקון. אכן, גם הבנות כאביהן, אהבתן לארץ ישראל "לא ידעה גבולות" והעיזו, כביכול, לשנות את הגבולות של הארץ ולנחול בה שלא ע"פ הסדר המתוכנן, אך התיקון הגדול הוא שאת משפטן הן מביאות אל משה.
המאבק על ארץ ישראל וגבולותיה גם בימינו, תובע בלא ספק, כוחות של קנאות! לא מאנשי הנוסחאות והתוכניות המדיניות תצא לנו התשועה. רק הקרבה ומסירות נפש, תעוזה חזון והגשמה – הם שעומדים לישראל במהלך גאולתם. באות בנות צלפחד ומלמדות, שקנאות אינה בהכרח אנרכיסטיות. קנאות אינה חייבת להיות מלווה בתופעות לוואי של אלימות, כוחנות והפגנתיות. אדרבא, הקנאות היא כח פנימי המניע את החזון. שאיפות גדולות הבאות מתוך ענווה והקשבה לרצון האלוהי, מתוך חכמה, סדר ומסורת: "ותקרבנה בנות צלפחד.. ותעמודנה לפני משה". וכדברי הזוה"ק: "כן בנות צלפחד דוברות" – שהתכפר לאביהן בעבורן.
אנו מבחינים בעת הזאת בניצנים של קנאות ארצישראלית אצל בני הדור הצעיר, תופעה שעשויה להפחיד (צלפחד=צל הפחד) את דור ההורים, שכן עלולות להופיע אצל הקנאות זו תופעות לוואי כמו, כוחנות (בבחינת חטא המעפילים) וזלזול במסורת ובסדר הטוב (חטא המקושש). אך כמחנכים, טוב ייעשה אם לא ידוכא הרצון והשאיפות לאידיאלים נישאים בקרב הדור הצעיר, כי אם ישכיל דור האבות להעביר את תחושת האחריות למען תהיה הקדושה המתעוררת, קדושה בונה ולא קדושה מחרבת.
ויתקיים בנו שליחותו של הקנאי הגדול (אליהו הנביא המובא בהפטרה): "..והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".
תשס"ו
