הנחלה שלה

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" [כז, ו-ז].

ה' עונה למשה במילה 'כן' לדברי הסנגוריה שלו על הרצון לתת נחלה גם לבנות צלופחד. כך כתב אברבנאל והוסיף: לא רק שהגיעה להן נחלה, אלא אף נחלה כפולה, שכן אביהן היה בכור במשפחת חפר. לומדים זאת מהכתוב הכפול 'נתון תיתן'. כך למדנו שבנות צלופחד ירשו את אביהן, לפחות כמו הבנים. כלל זה חל לפי דין תורה, רק במקרה שאין בנים במשפחה. במשפחה שבה בנים ובנות, נוהגים בהרבה קהילות שהבנים מגיעים לבית הדין ומביעים הסכמתם שהבנות יירשו כמוהם.

בעבר, במשפחות רבות הבנים ירשו את הירושה והבנות הסתפקו בנדוניה שקיבלו בעת חתונתן. בדרך כלל, חלקה של הבת ומעמדה היו תלויים לחלוטין באביה ובבעלה. זה היה גם גורלה של דונה גרציה.

עד גיל 12 לא ידעה גרציה שהיא יהודייה. היא נולדה ב-1510 למשפחת נשיא – משפחת אנוסים עשירה שלאחר גירוש ספרד עברה מייד מקסטיליה לליסבון שבפורטוגל. בליסבון נאלצו בני המשפחה לנהוג כנוצרים בגלוי וכיהודים בסתר. במרתף ביתם היה בית כנסת, שאליו נכנסו רק בני המשפחה הבוגרים בשבתות ובחגים. בימי ראשון הלכו לכנסייה ושם, כשהייתה גרציה בת 17, נודע להם שהבישוף מייעד אותה למקורבו. אביה הזדרז לשדכה לדוֹדה פרנציסקו מנדס המבוגר ממנה ב-23 שנים. האב סיפר לבישוף שגרציה יועדה לפרנציסקו מגיל ילדות. כך שוכנעה גם גרציה להסכים לשידוך. הבישוף נאלץ להסכים, מכיוון שמשפחות נשיא ומנדס היו עשירות במיוחד.

זמן קצר לפני החתונה בכנסייה, נערכה חתונתם היהודית בבית הכנסת. בעיצומה של החתונה, שליחי הבישוף דפקו על דלת הבית. אבי הכלה לקה בהתקף לב ומת. שמונה שנים בלבד לאחר חתונתם, נפטר גם פרנציסקו מהתקף לב. לפני כן הספיק להכניס את רעייתו ואם בתו בנבכי עסקיו. הוא נעזר בכישוריה בניהול חשבונות ובחוש העסקי הטבוע בה. בנוסף, למדה גרציה לדעת כיצד ניצל בעלה את עסקיו חובקי העולם לטובת הצלת אחיו הנרדפים. לאחר פטירתו, חמדו עשירי ליסבון את האלמנה הצעירה והעשירה.

החשש המתמיד מהאינקוויזיציה ומחתונה כפויה גרם לבני המשפחה לחשוב על מעבר לאנטוורפן, שם ישב דיוגו, אחיו ושותפו של פרנציסקו. גרציה השיגה אישור למעבר בתואנה שהיא מחתנת את אחותה עם דיוגו. כך עברה גרציה עם בתה, אחותה ושניים מאחייניה לאנטוורפן. על פי צוואת בעלה המנוח, מונתה גרציה לאפוטרופסית על ירושתו. למרות זאת, נדהם גיסה דיוגו כאשר כינסה גרציה את מנהלי החברות שבבעלותם לצורך הניהול השוטף. גרציה הבהירה לו מייד כי היא עצמה מנהלת את עסקיה. דיוגו כיבד את החלטתה, ולימים אף קבע בצוואתו כי גרציה תנהל את עסקיו לאחר מותו.

בזכות כספה ומעמדה הגשימה גרציה את חלומה לחיות חיים יהודיים בגלוי. לשם כך, עברה לגור בדוכסות פרארה, ומאז פעלה ביתר תוקף למען יהודים שנרדפו בידי האינקוויזיציה. כך היה כאשר האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא להורג בשריפה 30 נוצרים ששמרו על יהדותם בסתר בעיר אנקונה. יחד עם אחיינה יוסף נשיא ועוד יהודים, הטילו חרם על מסחר עם העיר אנקונה. החרם אמנם נכשל, אך קבע תקדים חשוב של מאבק נגד האינקוויזיציה.

גרציה תרמה להקמת בתי כנסת ולהדפסת ספרי התנ"ך, אך נראה כי גולת הכותרת בפעילותה היהודית התרחשה לאחר שעברה לקושטא. גרציה ויוסף נשיא השיגו מהסולטן אישור לחכור את שטחי העיר טבריה תמורת סכום נכבד מדי שנה. גרציה דאגה שיהודים נרדפים יידעו כי יש להם אפשרות לעלות לארץ ולחיות חיים יהודיים ללא פחד. היא תכננה להגיע ולהשתקע בטבריה, אך נפטרה בטרם הספיקה לעלות. ובכל זאת זכתה להגשים חלום – להקים בית ונחלה בארץ ישראל.

Yaakovspok1@gmail.com