קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)בפרשת השבוע נקרא על ירך המשכן צפונה. הפעם הטור שולח מבט לעבר הצפון. בפרשה הזו, המשופעת במספרים ובמידות, אני חושב שאמה וחצי הן כמו דקה וחצי, ועשר יריעות הן כמו עשר דקות.
מה אתם מספיקים בחמש עשרה שניות?
במרכז, 15 שניות זה הזמן שלוקח לכם להתלבט אם להוסיף חלב שקדים או שיבולת שועל לקפה. זה הזמן שלוקח לכם למצוא את השלט של הטלוויזיה בין הכריות של הספה.
במעלות, 15 שניות זה כל מה שמפריד בינך לבין פגישה אינטימית מדי עם ברזל רוסי שמגיע מלבנון.
אני גר במעלות. לא יישוב צמוד גדר, אבל קרוב מספיק לגבול כדי לשמוע היטב את מה שקורה מעבר להר. כל שנה בקיץ כבישי הצפון שורצים מטיילים בנחלים, בנופים המהממים. שמות היישובים שמופיעים על המסך בהתרעות זכורים לכם מהצימר בגליל.
פעם, אחי שבא לבקר אותי אמר לי: איזה כיף לך, אתה חי בתוך טיול. אכן, אני חי את זה יומיום. בדרכי לעבודה אני מבחין באדום של כלנית שפורחת, בסגול הסיגלית ובצהוב החרציות. העין לא שובעת מההר הירוק.
כיועץ מס אני רגיל למאזנים, אבל המאזן הזה הוא לא פחות מהזיה: במרכז דקה וחצי – מספיק זמן להתקלח, לחפוף, להתנגב ולצאת למקלט עם חיוך של פרסומת לשמפו. במעלות? ב־15 שניות אתה צריך להחליט אם אתה רץ לממ"ד עם מכנסיים או שאתה סומך על המזל ועל העובדה שגיל 60 זה ה־40 החדש. ספוילר: זה לא. אתה רץ, והברכיים שלך משמיעות רעש של חריקת דלת בבית נטוש.
יותר מדי מהר התרגלנו לאבסורד. רעש המנועים של ה"זיק" חופר במוח כמו יתוש שלקה בהיפראקטיביות, והמסוקים עוברים כל כך נמוך מעל הגג שלי עד שאני שוקל להוציא יד ולהחליף איתם "כיף". כאילו שנה וחצי נמחקו בבת אחת.
מעלות, סוף העולם ימינה – המקום שבו הנוף נראה כמו גלויה, אבל הפסקול הוא של סרט אקשן בתקציב מוגזם. והשבתות? אלו הרגעים שבהם המילים של הסופר שבי נגמרות והמספרים מתחילים לצרוח. פעם השולחן היה מלא – שבעה ילדים, רעש, חיים, חילוקי דעות על מי מקבל את הפולקע. היום השולחן עומד יתום, דוח ריק של רווח והפסד.
הטלפונים ביום שישי שוברים לי את הלב: "אבא, לבוא?". ואני, שאמור להיות המבוגר האחראי, עומד שם ומגמגם כמו נער בבליינד דייט. איך אני מזמין אותם כשאני יודע שבכל רגע, ה־15 שניות האלו יכולות להפוך לריצת מרתון למקלט עם נכד על הידיים?
לפעמים הם באים, ואז אני לא ישן. אני שוכב ער, מקשיב לשמיים, סופר טרטורים של מסוקים במקום כבשים, ומרגיש את האחריות הזו יושבת לי על החזה כמו שק בטון.
ברחובות של מעלות השקט כבד. אני הולך למכולת, והעיר נראית כמו סט של סרט פוסט־אפוקליפטי. בעלי עסקים, לקוחות שלי שפעם דנו איתי על הוצאות מוכרות, עומדים עכשיו בפתחי חנויות ריקות. המבט שלהם כבוי. המאזנים לא משקרים – העיר הזאת מדממת שקט.
את צבעי הירוק של הפריחה מחליף ירוק חאקי של רכב צבאי העובר על פניך. אנחנו כבר לא חיים בתוך טיול. אנחנו חיים בתוך המתנה אחת ארוכה.
ובתוך כל המועקה הזו פתאום מגיע הריח. הריח של העוף והקוסקוס שנארזים במקלטים הקהילתיים עבור החיילים שחונים לי בחניה ושותים אצלי קפה כאילו זה הבית שלהם. יש משהו בקהילה הזאת, בשיתוף הגורל הזה, שתופס אותך בגרון.
כשאני עומד בבית העלמין בהלוויה, וסוללת תותחנים מרעידה את האדמה בדיוק כשהחזן מתחיל, אני שואל את עצמי מה נשאר מהשפיות שלנו. האם לכבד את המת או לרוץ למיגונית היחידה שמוצבת שם, ותוהה איך לעזאזל היא אמורה להכיל את כל העצב הזה?
יש רגעים, כשהמתח נמתח עד הקצה, שהמחשבה הבוגדנית עולה: אולי הילדים צודקים? אולי הגיע הזמן לארוז? הרי הילד אמר ש"מי יבזבז טילים על מעלות?". אבל אז מגיע בום שמרעיד את החלונות ומזכיר לי שההיגיון של חיזבאללה לא מופיע בספרי החשבונאות.
אבל אז הבוקר עולה. אני מסתכל על ההר הירוק הזה, כשכלי הרכב הצבאיים מכתימים את הפסטורליות, וחושב שהפחד כאן הוא חלק מהארנונה, אבל הוא לא הבעלים של הבית. בסוף היום, אחרי כל הדרמות, אחרי שיחות הטלפון הלחוצות מהמרכז ואחרי כל השניות האלו ששורפות את הלב, אני נועל את הדלת ומבין:
בית לא עוזבים.
