הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)לא קל להנהיג אומה. כשהכל מצליח – מצטרפים כולם לחגיגה הגדולה. כשהדברים מסתבכים – משכתבים את ההצטרפות הזו, והמנהיג הופך להיות הבעיה, לא הפתרון. את הדברים האלה למד משה רבנו ע״ה על בשרו. ״ובני ישראל יוצאים ביד רמה״ – לאחר מכת בכורות, השחרור מהעבדות, לקיחת הרכוש הגדול, עמוד אש וענן המנחים אותם בדרך. לא זו בלבד, אלא שהצטרפו לכל התהליך הגדול ״גם ערב רב״, שכן גורמים רבים רצו להתברך מההצלחה הגדולה.
ומה אירע כאשר עם ישראל ראה את מצרים רודף אחריהם? הכל התהפך. משה רבנו הפך להיות מטרה לטינה ולכעס – ״המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר״; ההיסטוריה שוכתבה: ״הלוא זה הדבר אשר אמרנו אליך במצרים…״, והטענות הקשות על כך שכל האירוע הזה הוא גחמה של משה הפכו לזעקה אל הא-לוהים להציל אותם מהמסע הנורא שיצאו אליו בטעות, ומהסכנה המתרחשת אליהם.
מנהיג חייב להכיר במציאות כפוית הטובה הזו, שהיא פעמים רבות גם שקרית, ולהבין כי אלה הכללים – הפסיכולוגיה הציבורית מלמדת שאין קשר בין סך כל הפרטים ובין האווירה הכללית. ישנם חוקים אחרים לאווירה כללית, למצב רוחו של עם, לדרכה של קבוצה, ואת אלה צריך ללמוד היטב, שאם לא כן – היכולת להניע את הציבור לעשות את הדברים הנכונים מתגלה כמשימה בלתי אפשרית. לו זכינו, היו כל האברים המרכיבים את הקבוצה מתעלים מעל לנהירה אחר מצב רוח כללי, ומצליחים לבודד ולבחון את המצב לאשורו, ולספר את סיפור החיים ביושרה. אולם, מציאות זו היא מציאות נדירה מאוד, ובדרך כלל – זו המציאות.ֿ
כיצד בכל זאת ניתן להניע עם במציאות מסובכת וקשה? הדבר מתחיל בדמות שניתן לתת בה אמון, שהיא ישרה והגונה, ושברור לכולם כי היא מבקשת את טובת האומה או התנועה, גם אם היא שוגה במעשה זה או אחר; הוא ממשיך בנחישות, באומץ הלב, בנכונות ל״דבר אל בני ישראל ויסעו״, בהצבת מטרות ובהליכה קדימה. לא תמיד זהו הפתרון שמתגלה כנכון, ולעתים צריך מנהיג שילמד גם את דרכי הנסיגה והפשרה. את זה לימדו אותנו רבים במהלך חיי האומה כגון רבן יוחנן בן זכאי. אולם נקודת המוצא היא הנכונות לאזור אומץ, להיות איש חיל, להציב מטרה ולצעוד קדימה לכיוונה.
מנהיגות בשעת משבר אינה באה בטענות אל העם או אל התנועה, ואינה מטילה את האחריות עליו. משה רבנו לא נזף כאן בעם ישראל. הוא ציית לדבר ד׳, ונענה לציווי להרים את המטה ולנסוע קדימה. כבר הזכרנו שלא תמיד זהו הדבר הנכון לעשותו, אולם זו האפשרות הראשונה, ה״מוחזק״, כאשר המנהיגות מתעסקת בהתקדמות ולא בהאשמות, ברצון להיטיב לעם ולתנועה ולא בשאלות הנוגעות לה עצמה, ומבינה היטב את המצוקה ואת המבוכה של העם, ועל כן אינה מטיחה בו את האחריות למצב הקיים.
(בשלח תשעט)
