בפרשת כי תישא אנו קוראים את הפסוק הבא: "ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, קול ענות אנכי שומע". רש"י במקום מפרש: "אין קול הזה נראה קול עניית גבורים הצועקים נצחון ולא קול חלשים שצועקים וי או ניסה. קול ענות – קול חרופין וגידופין המענין את נפש שומען כשנאמרים לו".
מאוד קשה להגדיר ולתפוס את מהות "הקול" הזה. הדיבור על אודות הקול נעשה בדו-שיח בין משה ליהושע, ללמדנו שיש בו חשיבות רבה להבהרת מהותו. הפשט הוא שלאחר אמירת יהושע, בפסוק הבא משה רבנו עונה לו, וחולק על דעתו. בירושלמי אפילו מובא כיוון ביקורתי: "אמר לוֹ משה ליהושע, אדם שהוא עתיד להנהיג שררה על שישים רבוא – ואינו יודע להבחין בין קול לקול". עם זאת, אפשר את פשט התורה לפרש באופן שונה לגמרי ולטעון שפסוק י"ח גם הוא נאמר על ידי יהושע, כפיתוח וכהבהרה לדבריו בפסוק הקודם על "קול מלחמה במחנה".
לעניות דעתי, ראוי בכל מקרה להדגיש כאן שני עיקרים: אחד – הצורך בהקשבה לקולות, הצורך להתייחס לא רק לתוכן הדברים אלא גם לדרך השמעתם. המשמעות הגדולה של קולו של אדם, ובעיקר ההכרח של הנהגה להקשיב לקול מונהגיה ולנסות ולפענח אותם מתוך רגישות ופתיחות מרובות.
הדיון בין משה ליהושע מקבל בתורה חשיבות רבה גם מפני הדרישה והציפייה להנהגה המקשיבה למצבו הנפשי של העם. השופר שהזכרנו הוא גם כן השמעת קול נפשית, המעוררת את עומק תודעת האדם. אבל להבדיל, גם "קול ענות" הוא השמעה של מצב נפשי מסוים שחייבים להקשיב לוֹ ולהתייחס אליו.
עיקרון שני – ישנם מצבים אישיים ולאומיים שבהם הקושי אינו מצטמצם רק בתוכן הדברים. הקול הוא כה מפורק ומְענה, עד שאין שום תוכן בהיר המסוגל להתכנס בתוכו. לעיתים גם המנהיגים עצמם משוחחים בקולות ובמילים כאלה שבהם התוכן הולך לאיבוד, והשמיעה כשלעצמה מענה ומביכה את נפש המאזין. אדם ממלמל, מחביא את מילותיו, או צוֹעק ובולע אותן. אדם אינו אומר את אשר על ליבו, אלא את דבר גחמותיו ומעביר הלאה את התוהו והמבוכה אשר בתוכו.
ההמשך כמעט ברור: משה קרב אל המחנה ורואה את עגל הזהב והמחולות. מרגע זה, התוכן הפלאי שחרות על לוחות הברית שבידיו משתתק ולבסוף נשבר.
