מירון ח. איזקסוןאחד הדברים המדוברים ביותר בחברה הישראלית הוא נושא האחדות. אין לדעת אם אדם מדבר יותר על הדברים שברשותו כדי לפרטם ולהביע את דעותיו לגביהם, או על דברים שאינם בידיו והוא עורג אליהם.
זאת בכלל סוגיה אנושית והגותית מרתקת מהם הדברים המשפיעים יותר בתוכנו: למשל אהבותינו או (לצערנו) שנאותינו, זכרונותינו או תקוותינו, דברים שאנו אומרים או דברים שאנו נמנעים מלומר. אבל בנקודה זאת נסתפק לומר שהעיסוק באחדות הפנימית בולט הרבה יותר בשעה שאנו מצטערים על חסרונה ומייחלים לחיזוקה, מאשר כשאנו חווים את קיומה בפועל.
איני בטוח שכולנו מתייחסים למושג האחדות באופן שווה ואפילו דומה. יש אלה שלגביהם אחדות אמורה להיות הזדהות כמעט מוחלטת עם הגורם הדומיננטי של המסגרת הרלוונטית: ועד כיתה, ועד עובדים, מנכ"ל, יושבת ראש, מפקד, ראש הממשלה. כל נקיטת ביקורת או הסתייגות מהגורם המוביל תיראה אצל המחמירים האלה כפגיעה (ולעיתים אפילו מזיקה ומסוכנת) בתחושת האחדות.
אחרים יסברו שהאחדות המבוקשת חלה רק על שותפות ערכית בסיסית: למשל יכולים אנשים לחלוק האחד על השני בתחומים רבים, אבל אחדותם תבוא לידי ביטוי בשאיפה משותפת לחיי חופש, הגינות, ואזרחות טובה. נדמה שהאחדות המדוברת בדרך כלל במקומותינו נעה בין שני הקצוות האלו. ישנם אלה המבקשים למצוא את האחדות בקרבה לאחידות בדעה, וישנם אלה המצמצמים אותה לסעיפים פורמליים אחדים. הדיון על מרכיבי האחדות וכמובן הנחיצות להגיע לאחדות ממשית, בעיקר בחברה המאתגרת שלנו (כלפי חוץ וכלפי פנים), הם עניין חיוני.
ובאותה עת נשאלת השאלה: לא רק מה כוללת האחדות, אלא מיהם אלה האמורים להוביל את המאמץ לקראתה. בצדק רב, אפשר לטעון שכל חלקי החברה מחויבים לעשות כמיטב יכולתם על מנת להגיע למצב הפנימי הרצוי. עם זאת, יש לזכור שכמעט בכל תחום אנושי אין שיוויון ביכולת ובציפייה לפעולה.
החוזקות והחולשות של בני אנוש משפיעות בהכרח על יכולתם לממש רעיונות חשובים שונים. הורים תמיד מחויבים למאמץ רב יותר מילדיהם הקטינים. מנהלים מחויבים לאחריות רבה יותר מעובדי החברה האחרים. מפקדים מתורגלים לקחת על עצמם את ההובלה בכל הנוגע לפתרון קשיים, ומעל לכולם מנהיגים מחוייבים במאמץ עילאי וחריג בעיקר בכל הנוגע לערך האחדות.
"האחד" שמשפיע ביותר על האחדות, הוא זה שמתיימר להוביל את הרבים. הדרישה שכל "הצדדים" יתרמו במידה שווה להשגת הבנות אינה רצינית. החובה להתפשר חלה על כולם, החובה ליצור מהלך של פשרה עמוקה ויסודית חלה על ההנהגה.
בפרשת כי תישא אנו מוצאים את אחד הפסוקים המהדהדים ביותר במקרא. לאחר חטא העגל אומר משה לקב"ה: "אנא חטא העם הזה חטאָה גדולה ויעשו להם אלוהי זהב. ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". לא פחות ולא יותר: בלי מחילה לעם, גם משה עצמו אינו ממשיך בספר הכתוב הזה!!
וכשאנו מגיעים לתחילת פרשת "ויקהל" – "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם….". כדי לצוות בהמשך את "הדברים", משה רבנו לא רק אוסף את האנשים אלא הופך אותם לקהל! משה מכנס את העם לא בידיו, אלא על פי דיבורו (ראו רש"י במקום).
הפיכת ישראל לקהל היא מהלך המתבצע מתוכו ובפעולתו של מנהיגו הפלאי. מעניין שמכל מצוות השבת מצוין בהמשך דווקא איסור הבערת האש "בכל מושבותיכם ביום השבת". כשהמנהיג אינו בונה קהל, עלולה לפרוץ אש חס וחלילה במקומותינו…
גם בימים אלה החובה לפעול למען הידברות ואחדות חלה על כולנו, אבל היוזמה והצעדים הראשונים (גם אם יהיו חד-צדדים בתחילה) מוטלים על המנהיגים.
