ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)"ד"א 'רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר' מה ראה להזכיר כאן חור, אלא בשעה שביקשו ישראל לעבוד עבודת כוכבים נתן נפשו על הקב"ה ולא הניחן, עמדו והרגוהו. אמר לו הקב"ה חייך שאני פורע לך. משל למלך שמרדו עליו לגיונותיו. עמד שר הצבא שלו ונלחם עמהם. אמר להם על המלך אתם מורדים. עמדו והרגו אותו. אמר המלך אילו ממון נתן לא הייתי צריך לפרוע לו עאכ"ו שנפשו נתן עלי מה אני עושה לו? אלא כל בנים שיצאו ממנו אני מעמידם דוכסים ואפרכים.
"כך בשעה שעשו ישראל העגל עמד חור ונתן נפשו על הקב"ה אמר לו חייך כל בנים היוצאים ממך אני מגדלם שם טוב בעולם שנאמר 'רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל [וגו'] וַיְמַלֵּא אוֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים' ולא זה בלבד אלא כל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה ובינה ודעת שנאמר (שמות לו, ח): 'ויעשו כל חכם לב' ולא בבני אדם אלא אפי' בבהמה ובחיה שנאמר (שם, א) 'חכמה ותבונה בָּהֵמָּה' בְּהֵמָה כתיב שנתנה חכמה באדם ובבהמה ולא נתפרסם מכלם אלא בצלאל הוי 'קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל'" (שמות רבה, פרשה מח, סימן ד)
המדרש פותח בחיפוש אחר הטעם להזכרת ייחוסו של בצלאל עד לסבו חור, דמות שאינה מופיעה באופן פעיל בתיאור מלאכת המשכן עצמה. בהסבר פשוט, הדרשן קושר בין בחירתו של בצלאל לבין מסירות הנפש של חור, שנהרג על ידי העם כשניסה למנוע את חטא העגל.
המשל על המלך ושר צבאו ממחיש את הצורך ה"מוסרי" של הקב"ה לגמול לצאצאי מי שהקריב את חייו למענו. לשון המדרש מביעה את תמיהתה על בחירת השמות: "מה ראה להזכיר כאן חור?". המשך המדרש מרחיב את מושג החכמה שניתנה בבניית המשכן, ומציין שהיא הוענקה לכל העוסקים במלאכה, ואפילו לבהמות, אך בצלאל נותר הדמות המרכזית שפורסמה.
בחינת האגדה חושפת מתח פנימי בין מושג ה"שכר" לבין מושג ה"חכמה". מדוע הגמול על מסירות נפש, שהיא אקט של רצון ואמונה, מתבטא דווקא בהענקת חכמה ורוח א-לוהים לצאצאים? מה הקשר המהותי בין חור, שעמד מול ההמון הפרוע במחאה אלימה, לבין בצלאל, שעוסק ביצירה אמנותית מדויקת ושקטה?
בנוסף, יש לתהות על הקושי הפילולוגי בפסוק "חכמה ותבונה בהמה" – מדוע נדרשה חכמה א-לוהית לבעלי החיים שהשתתפו במלאכה, וכיצד עובדה זו מאירה את ייחודיותו של בצלאל?
בפרשתנו, אנו עוסקים במינוי האדריכל של המשכן. הקושי ביחס להזכרת חור נפתר בכך שהמשכן הוא התיקון הישיר לחטא העגל; אם חור נהרג כדי למנוע את החטא, הרי שנכדו הוא הראוי ביותר לבנות את המבנה המכפר על אותו חטא עצמו.
הפתרון הכולל שהמדרש מציע גורס שהחכמה שניתנה לבצלאל איננה רק שכר טכני, אלא היא אנרגיה רוחנית שעוברת בירושה. חור נתן את נפשו – את הרוח שלו – למען כבוד ה', ובתמורה, הקב"ה מילא את נכדו ב"רוח א-לוהים". המסירות של הסב יצרה את כלי הקיבול הרוחני שאיפשר לנכד להבין את רצון ה' בחומר.
הנקודה המפתיעה על חכמת הבהמות מדגישה שהשראת השכינה במשכן הייתה כה אינטנסיבית, עד שהיא חרגה מגבולות הבינה האנושית והשפיעה על כל רבדי הבריאה. ה"חכמה" כאן אינה אינטלקט אנושי, אלא יכולת להתכוונן לרצון העליון. אם אפילו הבהמות קיבלו "חכמה ותבונה", הרי שפרסומו של בצלאל אינו נובע רק מכישרון יחסי, אלא מכך שהוא הפך לתמצית של המושג "שם טוב" – היכולת לקרוא בשם ליצירה ולהנהיג את כל המערכת הזו מכוח מורשת אבותיו.
חור ייצג את ה"לא" המוחלט מול הרע, ובצלאל מייצג את ה"כן" המוחלט בבניית הטוב. הזיקה ביניהם מלמדת שרק מי שמוכן למסור את הכל למען האמת, זוכה שצאצאיו יהיו אלו שייתנו לאותה אמת צורה ותבנית בעולם. הגמול הא-לוהי אינו "ממון", אלא היכולת להפוך למקור של השראה וחכמה לדורות, כשהמסירות האישית הופכת לחכמה כללית שפורצת את גבולות האדם ומשפיעה על כל הסובב אותו.
המסקנה העולה מדיון זה היא שחכמת הקודש איננה כישרון אינטלקטואלי מבודד, אלא היא "גנטיקה רוחנית" הנובעת מהכרעות מוסריות. הקשר המפתיע בין גמול לחכמה מלמד שהיכולת להבין את רצון ה' בחומר (בצלאל) היא הפרי הישיר של נכונות האדם למסור את קיומו למען כבוד ה' (חור). הגמול האלוקי פועל כאן כתהליך של "התמרה": העמידה האיתנה מול הכאוס של חטא העגל הופכת, דור לאחר מכן, לכוח יצירתי המסוגל להשליט סדר וקדושה בתוך אותו חומר עצמו. בכך מתברר שהחכמה אינה רק פרס על העבר, אלא היא הכלי המאפשר לצאצאים להמשיך את המפעל שלשמו הקריב האב את חייו – הפיכת העולם הזה למשכן לשכינה.
