שנוולד אליעזר חיים (רב, אל"מ במילואים, ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)למי לא יצא לשמוע בשנתיים האחרונות באמצעי התקשורת, את המבקרים של מהלכי המלחמה שואלים רטורית: "אבל מה האסטרטגיה"? לרוב היא נשמעת מפי בכירים לשעבר במערכת הביטחון והפוליטיקה, בעלי עמדות אופוזיציוניות למהלכי המלחמה ולקברניטיה. בכך הם מבקשים לטעון שכביכול, מאחורי המהלכים וההישגים חסרי התקדים של המלחמה ברמה הטקטית והאופרטיבית, אין יעדים ראויים ואין תכלית אסטרטגית. ובהיעדרה, המלחמה אינה משרתת מטרה אסטרטגית ברורה, אלא היא אוסף של תקיפות טקטיות. ולכן גם לא ניתן לטעון שהיא מצליחה ומנצחת מבחינה אסטרטגית, משום שאין למה להשוות את הישגיה הכבירים, אם אין תכלית אסטרטגית מוגדרת וברורה.
לא בכדי השאלה: "אבל מה האסטרטגיה"? נשמעת לרבים מתנשאת ומזלזלת, משתמשת במילים גבוהות שאינן בלקסיקון של הציבור הרחב, שמשדרות ידענות ומומחיות, ושהסאבטקסט שלהן הוא שרק הם אנשי המקצוע המבינים, (בעוד שלא כולם הצליחו בתפקידיהם, ובהם כאלה שהערכותיהם ופרשנותם הופרכו פעם אחר פעם), ושמקבלי ההחלטות והקברניטים חסרי יכולת חשיבה אסטרטגית ויכולות ביצוע אופרטיביות וטקטיות, או שמאחורי ההחלטות שלהם מסתתרים מניעים זרים.
לכן כדאי לבחון מבחינה מקצועית מה עומד מאחורי המינוחים הביטחוניים והמדיניים הללו, והם לא כל כך מסובכים כפי שזה נשמע: האסטרטגיה (Strategy) היא היעד הסופי הכולל שאליו חותרים, והחזון העומד ביסודו, (שאלת ה"מה" וה"לשם מה") ברמה גבוהה של הפשטה. התחום האופרטיבי, או המערכתי-ארגוני (Operational), הוא תוכנית הביצוע הכוללת את המכלול של כל הכלים, המשאבים והגורמים הנדרשים כדי לממש את האסטרטגיה בצורה המיטבית, (שאלת ה"איך" התכנוני). הטקטיקה (Tactics) היא תוכנית הביצוע המפורטת לכל אחד מהגורמים השותפים לביצוע המעשי בשטח, כיצד כל מרכיב מיישם את המטרה האסטרטגית ותורם להצלחתה, (שאלת ה"איך" הקונקרטי, ברמה המעשית הנמוכה ביותר).
מקובל למנות תחום רביעי, נוסף, שהוא מעל לשלושת אלה, הנקרא "אסטרטגיה רבתי" (Grand Strategy). זוהי תפיסת הביטחון הלאומי הכוללת של מדינה, המשלבת את כל משאביה, צבאיים, מדיניים, כלכליים, טכנולוגיים וערכיים, כדי להשיג את מטרותיה לטווח ארוך, להגן על אינטרסים חיוניים ולהבטיח את קיומה מול איומים. היא קובעת כיצד המדינה תשתמש בכוחה כדי לעצב את הסביבה הבינלאומית לטובתה.
מבחינה אסטרטגית, בתחום הביטחוני, המדיני והכלכלי-חברתי, ניתן להצביע על שני תחומים עיקריים: הסרת איומים ופיתוח לעתיד לשיפור המצב.
אז מה האסטרטגיה? היריעה תקצר מלפרט את כל ההישגים האסטרטגיים חסרי התקדים שהושגו במלחמה, בתחום הסרת האיומים הרבים, בכל החזיתות, בעזה, בלבנון, בסוריה, בתימן, ומעל לכל, באיראן, שבעבר רק יכולנו לחלום עליהם. המחיר הכואב ששילמנו הוא קשה, אולם הוא לא ישבור את רוחנו. עדיין יש צורך להשלים את המלאכה, והיינו רוצים לראות את עצמנו בנקודת הזמן הנוכחית עם הישגים נוספים, שיבטיחו שכל מה שהושג כבר לא יישחק בשנים הקרובות. אולם לא בשל כך נגמד את ההישגים שכבר הושגו. ומעל הכול, הגבורה של הלוחמים וכוח העמידה של העורף, למשך זמן כה ארוך של מלחמה, חשפו את עוצמתה של האומה והגדילו את הרתעתה. אלו לא הישגים טקטיים, אלא אסטרטגיים.
כך גם בתחום ההישגים האסטרטגיים של הפיתוח לעתיד. בשנות המלחמה מדינת ישראל התקדמה בתחומים מדיניים וביטחוניים, ורכשה מעמד מעצמתי ברמה בינלאומית שלא היה לה מעולם, ונמצאת בתהליך צמיחה כלכלית חסרת תקדים ותנופת התיישבות שלא הייתה כמותה. בקבועי זמן רגילים, כדי להגיע להישגים שכאלה, היו נדרשות לה עשרות שנים של עשייה.
הציבור הרחב אינו מטומטם, וגם אם עולם המונחים הללו אינו בלקסיקון היומיומי שלו, הוא מבין היטב את המצב לאשורו, ומרגיש מנצח. ההתעקשות של גורמים אופוזיציוניים לנסות ולגמד את ההישגים וההצלחות, ולנסות להציגם ככישלון, נתפסת כהכחשת המציאות, ואינה מוסיפה למוניטין המקצועי שלהם ולאמינותם, ומחשידה אותם בפוזיציה פוליטית שגוברת על המחויבות המקצועית.
בתקופה היסטורית שיש המכנים אותה תקופה תנ"כית, של הישגים, ניסים ושינויים חסרי תקדים, הציבור חש את המציאות, ולמרות הקשיים והכאבים הוא חש גאווה של מנצחים והתרוממות רוח.
בשעה שכזו מן הראוי לשאול את עצמנו שנית את השאלה: "אבל מה האסטרטגיה?" אבל ברמה שמעל מה שמנינו לעיל.
בבית מדרשנו אנו מציינים שיש רמה אסטרטגית נוספת, חמישית, מעל כולן, המיוחדת לעם ישראל. אנו מכנים אותה בשם: "אסטרטגיית על" (Meta-strategy). זוהי הרמה האסטרטגית העליונה של הייעוד שלשמו קיימות כל הרמות שמתחתיה. "אסטרטגיית על" נוגעת בייעוד העל של העם היהודי, שלשמו הוא קיים בעולם כעם וכמדינה, ושבא לידי ביטוי באמונתו, בתורתו, בערכיו ובמוסריותו, ואותו הוא מבשר לכל האנושות.
בפרשתנו נעסוק בייעוד הזה. התורה מצווה: "דַּבֵּר אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, א'). זהו לא רק ציווי אישי, אלא ציווי לאומי: "אל כל עדת בני ישראל", וכפי שנקרא בהמשך: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (שם כ', כ"ו). זהו הייעוד האסטרטגי הייחודי של עם ישראל, ותכלית קיומו כעם מיוחד במשפחת העמים: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט, ו'). כל המסגרות הלאומיות שלנו נועדו לממש את הייעוד הזה, ולשמור על קיומו של העם ועל ישותו המדינית. כי דווקא ייעוד ייחודי זה נותן ערך על לקיומנו, והוא שגרם, לאורך כל הדורות, לצורך להגן על העם מפני אלה שביקשו לפגוע בו ואף להשמידו. הוא השורש, וממנו נגזרים: האסטרטגיה רבתי, האסטרטגיה, התחום האופרטיבי והטקטיקה.
בימים של חיבור בין חירות מדינית ורוחנית, שבין פסח לשבועות ובין יום העצמאות ליום ירושלים, חשוב לחזור ולברר לעצמנו מהי "אסטרטגיית העל" שלנו, ומה נגזר ממנה, וכך נסמן את הדרך לניצחון המוחלט.
לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ
