בזהירות, בצניעות ובמוסריות

"ואל יבוא בכל עת אל הקודש" – אחד המאפיינים המרובים שהתורה בוחנת לאורם את ההבדל שבין  עבודת האלילים ובין הליכה בדרכי ריבונו של עולם היא הפומביות מול האינטימיות. התורה מדגישה פעמים רבות את העובדה שאתרי העבודה הזרה הכנענים נבנים על כל הר גבוה ותחת כל עץ רענן = בכל מקום ובהיקפים רבים. לא זו בלבד אלא שאין הם תובעים מן האדם התנהגות קדושתית כלשהיא, ולהפך – סביב המקדש הכנעני היו קדשות, והנביא עמוס מתאר היבטים שונים ומגוונים של התנהגות לא מוסרית שנלמדה מהם: "הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים, וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ, וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ, וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם" (עמוס ב ז-ח).

ואילו המקדש שלנו שונה במהותו. ראשית, הוא אמנם בנוי במקום גבוה ("וקמת ועלית", "בראש ההרים"), אך לא במקום הגבוה ביותר: "בין כתפיו שכן". ואכן, הר הבית מוקף הרבים גדולים ממנו (הר הצופים, הר הזתים, ארמון הנציב והעיר העתיקה), ומיקומו מלמד על ייחוד התפיסה האמונית שלנו. לא זו בלבד, אלא שישנן הלכות מרובות היוצרים אווירה עמוקה של צניעות ואינטימיות במפגש שבין א-לוהים ואדם: ישנם כללים למי מותר להיכנס, מתי, ועד לאיזה מקום; העלייה להר הבית מחייבת טהרה במעגלים שונים, למן הרחקה מוחלטת של המצורעים, דרך הרחקה ממחנה לויה של אלה שהטומאה יוצאת מגופם, ועד למקומות שטמאי מת מורחקים משם; כל שנכנסים פנימה יותר הדברים פחות חשופים, וקודש הקודשים הוא פנימי שבפנימי, ואף אליו אין הכהן הגדול נכנס אלא בענן קטורת מערפל; נביאי ישראל ומשוררי תהילים הרחיבו את מושגי הטומאה והטהרה גם להיבטים מוסריים:…ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ…" (תהילים טו א-ג); "…מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ? נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה…" (שם כד, ג-ד), ובעוד מקומות רבים. בכך לימדו אותנו לנווט בין מפגש עם הקב"ה ובין הבחנה עמוקה במהותו של מפגש זה, ובין הסכנה הגדולה האורבת לאדם שהצדקת כל עוול כשהוא נעשה בשם הא-לוהים, ובין זו שמעמידה את הכל על הצדק ועל ההתנהגות האנושית, ומתנכרת לקדושה ולטהרה.

יש לכך משמעות גדולה גם בימינו באותם שני נדבכים. הנדבך המעשי הראשון, המוטל על העולים להר הבית בזמן הזה, בשמירה קפדנית על דיני טומאה וטהרה, בהגבלת מקומות הכניסה, ובהתנהגות הראויה על ההר הקדוש. אולם הנדבך היותר עמוק הוא החובה לנווט בעדינות בין ההחצנה של עבודת ה' ובין תוכנה הפנימי העמוק, ובעיקר – בין מצוות קדושתיות חשובות מאוד, כמו ציצית ותפילין, ובין הזיכרון המתמיד כי ציוויו של הקב"ה אינם נחתמים באלה, וזהות יהודית מרכזית טמונה במצוות המוסריות ובהתנהגות הראויה.

המבקש להתחבר אל הקודש נדרש אפוא לבנות בניין שלם, מהמסד ועד הטפחות, ולהיזהר מאוד שלא יהפכו לו הדברים לרועץ. ככל רצונו בדבקות א-לוהית גדולה יותר כן הוא צריך מחד גיסא להביא את הרצון ואת השאיפה הזו לידי ביטוי, ומאידך גיסא לזכור את התביעות המוסריות הגדולות המקופלות בכך. בד בבד עם השמחה הגדולה על הזהות היהודית המתעצמת דרך אותן מצוות ייחודיות לנו – שבת, ציצית, תפילין, טהרת המשפחה וכדו' – אנו צריכים להיות אלה שיעצימו את התנועה הזהירה, הענוותנית, התובעת, המוסרית וההוגנת כיסודות ההופעה היהודית העליונה, ולקשור בין קדושה וטהרה ובין נקיות כפיים ואי שבועה למרמה. כך ניבנה.