הרב יונתן זקס (מתוך מורשת הרב זקס זצ"ל)פרשתנו, העוסקת במגוון קורבנות, מקדישה מקום נרחב לקורבן החטאת. היא דנה בארבעה סוגים של מביאי קורבן זה: הכוהן הגדול (ויקרא ד, ג-יב), עם ישראל כמכלול (שם, יג-כא), נשיא (שם, כב-כו), ולבסוף אדם מן המניין (שם, כז-לה).
הפרשייה כולה נשמעת מוזרה לאוזניים מודרניות. לא רק משום שזה כאלפיים שנה, מאז חורבן הבית, איננו מעלים קורבנות – אלא גם משום שקשה לנו להבין את מושגי החטא והכפרה הנידונים בתורה. שכן החטאים שבגינם מעלים קורבן הם כאלה שנעשו בשוגג. החוטא שכח את הדין, או עובדה כלשהי הנוגעת לעניין. דוגמה בת זמננו: נניח שהטלפון צלצל בשבת ועניתם. אתם חייבים להביא קורבן חטאת רק אם שכחתם את ההלכה שאין לענות לטלפון בשבת, או אם שכחתם שהיום שבת. לרגע נדמה היה לכם שזה יום שישי, או יום ראשון. חטאתם בשוגג.
סוג כזה של מעשים, איננו רגילים לראותו כחטא. אנחנו חושבים על חטא כעל דבר שעשינו בכוונה, אולי ככניעה לפיתוי, אולי ברגע של מרדנות. בלשון התורה: בזדון. בלשון חז"ל: במזיד. לכן נדמה לרבים מאיתנו שחטא במזיד הוא זה המחייב הבאת קורבן לשם כפרתו. אבל האמת היא שעל חטא במזיד אין אפשר לכפר בקורבן. איך אפשר אם כן להבין את קורבן החטאת?
התשובה היא שעבירות שבין אדם למקום, כלומר בין אדם לא-לוהיו, הן בעלות שלושה ממדים שונים. הממד הראשון הוא אשמה ובושה. כאשר אנחנו חוטאים במתכוון וביודעין, אנחנו יודעים בתוך-תוכנו שעשינו דבר רע. המצפון שלנו – קול הא-ל שבתוך לב האדם – אומר לנו שעשינו רע. כך היה אצל אדם וחווה בגן עדן, אחרי שחטאו. הם הרגישו בושה. הם ניסו להתחבא. לסוג זה של עבירה מכוונת, מודעת ושקולה, המענה המוסרי ההולם היחיד הוא חזרה בתשובה. התשובה כוללת חרטה, וידוי, וקבלה לעתיד, כלומר התחייבות כנה שלא לחזור על העבירה הזאת לעולם. תוצאת התשובה היא סליחה ומחילה מאת ה'. הקרבת קורבן אינה מספיקה כאן.
אבל יש גם ממד שני. בלי קשר לאשמה ולאחריות, אם עברנו עבירה חצינו גבול, תהיה כוונתנו אשר תהיה. זה יסודה של המילה "חטא": החטאנו את היעד, סטינו מהנתיב הנאות. עשינו מעשה שכך או אחרת שיבש את המאזן המוסרי בעולם. אם לתת דוגמה מעולם החולין: נניח שלמכונית שלכם יש מד מהירות מקולקל. תפסו אתכם נוהגים במהירות 80 קמ"ש בכביש שהמהירות המותרת בו היא 50 קמ"ש. אתם אומרים לשוטר שעצר אתכם שלא ידעתם. מד המהירות שלכם הצביע על 50. השוטר אולי ירגיש אהדה והבנה כלפיכם, ועדיין עברתם על החוק. נסעתם במהירות מופרזת, אף כי לא ביודעין, ותצטרכו לשלם קנס.
זה עניינו של קורבן החטאת. לפי רש"ר הירש, זהו עונש על רשלנות. לפי ספר החינוך, זהו צעד חינוכי ומניעתי. תפיסת התורה היא כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות": מעשינו מעצבים את תודעתנו. העובדה שחויבתם לשלם את המחיר ולהקריב קורבן תגרום לכם להיזהר יותר בעתיד.
ר' יצחק עראמה (שחי בספרד במאה ה-15) אומר שההבדל בין עבירה במזיד לעבירה בשוגג הוא שבמקרה הראשון, גם הגוף וגם הנשמה כָּשלוּ. לעומת זאת, בעבירה בשוגג, הגוף כָּשל אך לא הנפש. במקרה כזה, שהוא פיזי בלבד, עוזר קורבן פיזי. אבל קורבן פיזי אינו יכול לכפר על עבירה במזיד, שכן אין הוא מיישר את אשר התעקם בנשמה.
הממד השלישי של החטא שבין אדם למקום הוא הטומאה. החטא מזהם אותנו. הוא משאיר כתם באישיות. הרמב"ן מסביר שזהו הגיונו של קורבן החטאת. לכל עבירה, גם כזו שנעשתה בשוגג, יש השלכות. "כל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה [הנפש] להקביל פני יוצרה [אלא] רק בהיותה טהורה מכל חטא".[i]
תוצאת קורבן החטאת היא טהרה. הקורבן הזה אינו קשור, אם כן, לאשמה, אלא לממדים האחרים של העבירה. דין קורבן חטאת מזכיר לנו שאנחנו עלולים להזיק גם שלא במתכוון, ושעשויות להיות לכך השלכות פסיכולוגיות. הדרך הטובה ביותר להשיב את הדברים לתיקונם היא להקריב משהו: לשלם מחיר.
בימי קדם, הדבר נעשה בצורת העלאת קורבן על המזבח במקדש. בימינו, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לתת כסף לצדקה, או לעשות מעשה חסד לאחרים. הן זה מכבר אמר הנביא בשם ה': "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח" (הושע ו, ו). צדקה וחסד הם החלופות שלנו לקורבן, וכמו קורבן החטאת של פעם, הם עוזרים לתקן את מה שהתקלקל בעולם – ובנפשנו.
[i] רמב"ן, פירוש לתורה, ויקרא ד, ב.
