פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
"מה נשתנה" מודל תשפ"א יהיה שונה מכל מה שהכרנו עד כה. הלימוד המשותף בליל הסדר, של הורים וילדים, לעתים שלושה וארבעה דורות, עומד במוקד וקורא לכולנו לשעת סיפור. "למען תספר באזני בנך ובן בנך". מדובר בסיפור "בגובה העיניים", דו-שיח הדדי, שבו כל צד לא רק משמיע אלא גם שומע ומקשיב.
מצד אחד ניצבת מצוות היום, "והגדת לבנך", דברי ההורים, שלעתים נראים קשים כ"גידים". לא אמירה רכה אלא הגדה, ציווי, מעין הוראות חד כיווניות.
אך בה בעת ניצבים מן הצד השני דברי הילדים: "והיה כי ישאלך בנך", "והיה כי יאמרו אליכם בניכם". אמירה רכה, מבקשת, שואלת.
חידוש הזיקה וההקשבה ההדדית בין הורים לילדיהם הוא אחד מסממניה הבולטים של חירות אמת. בימים אלה, בחלוף "שנת הקורונה" הראשונה – שיש לקוות כי תהיה גם האחרונה – יש לה משמעות מיוחדת.
לאחר שנה שבה הלימוד במוסדות החינוך פנים אל פנים הוחלף במידה רבה במסכים רצופי ריבועים ב'זום', והחיבוק החם של סבא וסבתא הומר בשיחה מרחוק, השתנו גם רבות מדרכי ההוראה. לצד חסרונותיו הרבים, הביא עלינו ה"זום" גם ברכה.
כבר התורה מדגישה במצוות הפסח את דרכי ההוראה המשתנות: "והיה כי ישאלך בנך מחר", לאמור: דרך ההוראה שהייתה טובה ל'בן של אתמול" אינה יפה בהכרח לילד של "מחר". דור דור ושאלותיו. דור דור וצרכיו.
במדרש ההלכה התנאי, המכילתא, הועצם רעיון זה: "יש 'מחר' שהוא לאחר זמן".
רוצה לומר: המורה הטוב אינו מופתע משאלות תלמידיו. יש עמו תשובה מוכנה מראש לשאלותיהם ולמצוקותיהם. אם אוזניו כרויות ולבו פתוח אליהם, הוא מודע היטב לכך ש"מחר" יצוצו שאלות חדשות, ועליו לחשוב מבעוד מועד על שאלות ה"מחר" ולתת להן מענה.
"כי ישאלך", אין פירושו "אם ישאלך", אלא "כאשר ישאלך". היה סמוך ובטוח כי דור זה ישאל ויחפש תשובות, בדרכו-שלו, ועליך להיות מוכן לענות לו בלשונו-שלו.
המורה נדרש דרך קבע לשכלל את דרכי ההוראה כדי שהתלמיד היושב הרחק ממנו, מול מסך מחשב, ימשיך להיות קשוב. באמצעות שילוב מצגות ותמונות, סרטונים וקטעי מוזיקה, והטלת משימות שעל התלמיד למלאן – כיחיד או בקבוצה – ב'זמן אמת', ניתן להפוך כל נושא לימודי מאירוע אינטלקטואלי "קר", מרוחק, לחוויה של ממש.
אלפי שנים קודם לכן, היה ליל הסדר דֶגֶם, אותו ומופת לשיטות לימוד חדשניות אלה. לא לימוד היסטוריה או מדרש כתובים בדרך של הרצאת דברים משעממת, חד סטרית – מן המורה לתלמיד, אלא באמצעות ניסיון לשחזר את חווית היציאה ממצרים בדרך חיה ככל שניתן.
סידור השולחן והקערה, סוגי אוכל שונים, מרים ומתוקים, קשים ורכים, רבגוניים וצבעוניים, שיר, סיפור והצגה (כגון התחפשות לעבדים הנוטלים את צרורם על שִכְמָם ומשחזרים את היציאה מעבדות לחירות, סיבוב הקערה מעל ראש כל אחד מן המסובין, ועוד שלל מנהגים הנהוגים ברבות מקהילות ישראל), כל אלה הם אמצעי הוראה מוחשיים שהופכים היסטוריה עתיקה לסיפור וחוויה חיים ונושמים, כאן ועכשיו, אקטואליים מתמיד.
לצד זאת, חג הפסח הבא עלינו לטובה חייב להביא אותנו לאתחול מחדש. לא עוד רק עבודה אין קץ, מֵרוץ חיים בלתי נגמר, טלפון נייד ומחשב נישא, הודעות ומסרונים "אילמים", כתובים עלי מסך מרצד, שאליהם השתעבדנו – לרוב, שלא בטובתנו, בשנה האחרונה – אלא חידוש המגע הבינאישי, דו-שיח על פה, חי, נושם, פנים אל פנים. דו שיח של אהבה, רגישות, הקשבה, האזנה, מוּדעות ומחויבות.
ההגדה מוסיפה ומלמדת אותנו גם שדו-שיח זה חייב להתנהל עם הילדים כולם. אל שולחן הסדר מֵסב לא רק הבן ה"חכם", המוכשר, הנערץ, "ילד טוב ירושלים". גם הבן הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול יושבים לצדו. גם הם זכאים להתייחסות.
לכל אחד מהילדים זכות להשמיע את דבריו. כל אחד מהם ראוי להקשבה וליחס המיוחד לו ולאופיו, יחס אמפתי, רווי אהבה ורגישות. לא נידוי, לא אדישות והתעלמות, אלא דו שיח מלב אל לב. לעתים מתריס ומאתגר, אך דו-שיח כן ואמתי.
כמה רבים הם בינינו הילדים שלא זכו לכך. לפי נתונים שונים, אחד מכל חמישה(!) ילדים נתון במהלך חייו לתקיפה ולפגיעה מצד הוריו, בני משפחתו הקרובים או הסובבים אותו. אלימות פיזית ומילולית, ביזוי, העלבה. פעמים רבות מדובר בפגיעה לצמיתות, שאינה בת חלוף, הנצרבת בבשר – ולא פחות מכך בנפש – לעולמי עד.
עיון בפרשת יציאת מצרים והמצוות חג הפסח מלמד על המקום הרב שתופסים בה הילדים. כבר בשבת הגדול שקודמת לפסח, ה"גדול" שבחבורה קורא בקול גדול: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".
ליל הסדר כולו סובב על ציר הילדים. מנהגים שונים ומגוונים הונהגו במהלך הדורות ונתייחדו לליל הסדר, והכל "כדי שהילדים ישאלו". לעורר אותם (ולא פחות אותנו), ליצור עמם דו שיח, לפתוח את סגור לבם – ולבנו – אליהם.
רעיון חשוב זה בא לביטוי כבר במקרא, בפרשיות יציאת מצרים. "בנערינו ובזקננו נלך, בבנינו ובבנותינו נלך כי חג ה' לנו", אומר משה לפרעה.
לאמור: "חג ה'", חג החירות, אינו יכול להיות שלם כל עוד ה"ילדים", הנערים והנערות, הבנים והבנות, נותרים מאחור, עזובים, נטושים. חג אמיתי וחירות אמיתית מושגים רק כאשר דור ההורים, האימהות והאבות, יכול לנהל דו שיח ממשי עִם ילדיו, לא רק עליהם, לספר לבניהם ולבני בניהם את מעשה הגאולה, להעביר את המורשת לחוליות נוספות בשרשרת הדורות.
השנה במיוחד, קורא חג האביב לכל אחת ואחד מאתנו להינתק ממסך הטלפון, הטלוויזיה והמחשב, ולצאת "החוצה". לקרוא דרור, לצאת לחופשי. לצאת לשדה, להשכים לכרמים, לראות "הפרחה הגפן, הנצו הרימונים". לצפות בכל אותם "ניצנים שנראו בארץ" והיינו מנותקים מהם בשנה האחרונה, להקשיב ל"קול הזמיר", קולות החירות המנסרים בחללו של עולם ולעשות לחיזוקם.
חירות אמיתית מתבטאת ביכולת ל"חשב מסלול מחדש", להתחדש ולהתרענן. חג חירות שמח!
(ויקרא תשפ"א)
