ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)
ספר ויקרא נפתח במילים קצרות אך טעונות משמעות :"ויקרא אל משה". הקריאה הזו איננה רק פתיחה טכנית לספר חדש בתורה. היא רגע של מעבר: לאחר סיפור יציאת מצרים, מתן תורה והקמת המשכן, מגיע שלב שבו אדם נדרש ללמוד כיצד לחיות את הקדושה בתוך המציאות. לא ברגעים הגדולים בלבד, אלא בחיי היומיום.
ספר ויקרא עוסק בעולם הקורבנות. בעיני אדם מודרני, המונח הזה עלול להישמע רחוק ומוזר. אולם, אם מניחים בצד את הצורה החיצונית, מתברר שהרעיון העמוק של הקורבן איננו טקס דתי בלבד. זהו ביטוי של תפיסה מוסרית עמוקה: אדם איננו חי לעצמו בלבד. הוא נקרא לתת מעצמו – לחברה, לעולם, לא-לוהים.
המילה "קורבן" קשורה לשורש קר"ב, כלומר קרבה. קורבן איננו רק נתינה חומרית; הוא ניסיון להתקרב, ליצור מערכת יחסים שבה האדם איננו מרכז העולם. זו אולי אחת התובנות החשובות ביותר גם עבור החברה הישראלית של ימינו. לעיתים נדמה כי תרבות השפע המודרנית מעודדת תפיסה הפוכה: לקבל, לצבור, להחזיק. הצלחה נמדדת במה שיש לאדם – לא במה שהוא נותן.
משל מפורסם מתאר זאת היטב. בארץ ישראל יש שתי ימות: ים הכנרת וים המלח. שתיהן מקבלות מים מאותו מקור – נהר הירדן. אך גורלן שונה לחלוטין. הכנרת היא מקור חיים; סביב לה מתקיימים יישובים, דגים, צמחייה. ים המלח, לעומתה, הוא ים של דממה ומוות. ההבדל פשוט: הכנרת מקבלת מים ומעבירה אותם הלאה. ים המלח מקבל בלבד. לקבל ולא לתת פירושו לא לחיות.
המסר הזה עומד גם בלב ספר ויקרא. האדם נקרא לצאת מעצמו, להכיר בכך שחייו אינם רק עניין פרטי. הקורבן הוא תזכורת לכך שחברה בריאה איננה יכולה להתקיים על בסיס אנוכיות בלבד.
רעיון הנתינה איננו רק מוסרי או אישי; יש לו גם ממד לאומי. מדינת ישראל חיה במציאות מורכבת ומאתגרת. לאורך השנים, הבינו מנהיגיה כי עצם קיומה מחייב תפיסה מיוחדת של אחריות ושל כוח.
ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן-גוריון, אימץ למעשה את תפיסת "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי. ההבנה הייתה פשוטה אך מפוכחת: ישראל היא מדינה קטנה יחסית, מוקפת בעולם מוסלמי עצום מבחינה דמוגרפית. במונחים של כמות בלבד – לעולם לא נוכל לנצח בעימות חזיתי. לכן, הפתרון הישראלי היה תמיד איכות המנצחת את הכמות: מצוינות טכנולוגית, יצירתיות, נחישות ורוח. במובן מסוים, גם זו תפיסה של קורבן. חברה שמבקשת לשרוד ולהגן על עצמה צריכה להיות מוכנה להשקיע משאבים עצומים בביטחון, במדע, בחינוך ובסולידריות פנימית.
המציאות הביטחונית של השנים האחרונות, מזכירה לנו עד כמה השאלות הללו אינן תאורטיות בלבד. המלחמות באזור יצרו גם מציאות נפשית מורכבת. רבים בחברה הישראלית מתמודדים עם טראומה ופוסט-טראומה בעקבות שירות צבאי, טרור ואובדן. הנושא הזה זוכה לאחרונה לעיסוק עמוק גם בספרות המקצועית. כך למשל בספר "אחרי כל המדבר הזה" מאת יוסי לוי-בלז ויעל שובל, וכן בספר "מבין השברים" מאת בעז שלגי ושרון זיו-ביימן. ספרים אלו מתארים כיצד טראומה איננה רק פצע אישי; היא תופעה חברתית רחבה. חברה הנמצאת במאבק ממושך חייבת למצוא גם דרכים לריפוי. בנקודה זו חוזר המסר של ספר ויקרא: הקריאה הא-לוהית אל האדם איננה רק קריאה לפעולה, אלא גם קריאה לאחריות הדדית. חברה שאיננה דואגת לפצועים בגופם ובנפשם – מאבדת חלק מנשמתה.
ההיסטוריה מלמדת כי לעיתים אין די בכוונות טובות. יש רגעים שבהם חברה חייבת לעמוד מול רוע באופן נחוש. במלחמת העולם השנייה, למשל, בעלות הברית הבינו כי אין די בהסכמים חלקיים מול המשטר הנאצי. רק הכרעה מוחלטת הבטיחה שלא תקום שוב מכונת מלחמה כזו.
הטענה הרווחת כי "אי אפשר לנצח רעיון" אינה תמיד נכונה. רעיונות אמנם אינם נעלמים לחלוטין, אך כאשר נשללת מהם היכולת לפעול – הם מאבדים את כוחם ההיסטורי. כך קרה עם הנאציזם, וכך קרה עם אידיאולוגיות אלימות אחרות. גם כאן יש קשר עמוק לספר ויקרא. עולם הקורבנות מדגיש כי מוסר איננו רק תחושה פנימית; הוא דורש גם מעשים, החלטות ולעיתים אף עמידה קשה מול כוחות הרסניים.
בסופו של דבר, הקריאה "ויקרא אל משה" היא קריאה שמופנית גם אלינו. היא מזכירה שהשאלה הגדולה איננה רק מה אנחנו מקבלים מן העולם – אלא מה אנחנו נותנים לו. הכנרת וים המלח מלמדים אותנו שיעור פשוט: חיים נוצרים מתוך זרימה. כאשר חברה נותנת – לחבריה, לחייליה, לפצועיה, לעתידה – היא נשארת חיה. כאשר היא רק מקבלת – היא עלולה להפוך לים עומד.
