תפילה על התפילה

מוצאת אני בהפטרת בחוקתי דיסוננס (חוסר איזון) פנימי המתקיים באדם לאורך חייו. מחד גיסא- יודע הוא כי הקב"ה הנו מקור לשפע, לבטחון, לנחמה והמענה למצוקותיו: " ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי, וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה." (ירמיהו ט"ז, י"ט), ו"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה', מִבְטַחוֹ" (שם, י"ז, ז'), ומאידך גיסא, הוא ואנחנו איננו מקבלים עלינו בפשטות את דרכו ומצוותיו: "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא, מִי יֵדָעֶנּוּ" (י"ז, ט').
אי ביצוע המעשה "הראוי", והעדפת ה"דחוף" או הנוח על פני ה"חשוב", מלווה רבים מאתנו גם בזירת הטיפול בהורים, בהשקעה בצרכי בן הזוג, בילדים ובנו עצמנו…
ונשלמה פרים שפתינו
יכולה התובנה לעיל, להוליד בנו ייאוש.
ואולם, הפסוק האחרון בהפטרה מגלה כי יש אפשרות להיחלץ מן הכשל ומההחמצה הטבועים באנושיותנו. אפשרות התיקון נעוצה במעשה התפילה: "רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי, אָתָּה" (י"ז, י"ד). עזור לנו ה', לעזור לעצמינו, אנו מבקשים. "הושט יד" (רפאני, הושיעני) שנאחז בה ואז נבחר בטוב, בבריא עבורנו (ארפא, איוושע).
המהלך המתואר בהפטרה "סוגר מעגל", עם תחילת ספר ויקרא שם מצויה הנחת יסוד לפיה בני האדם חוטאים: "נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה" (ד', ב'). הבאת הקרבן, כמו התפילה, מהווה הזדמנות לכפר על מעידות שנצפו שתתרחשנה.
אך קשה גם להתפלל!
"עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא, מִי יֵדָעֶנּוּ" (ירמיהו י"ז, ט'). אומר ה"מצודת דוד": "…לב האדם הוא מעוקם ומעוות יותר מכל איבריו ויש לו מכאוב חזק ר"ל [כלומר] דעה נפסדת לחשוב מי הוא היודע תעלומות לבי אם הוא בוטח באמת או לא". האדם טועה לחשוב שניתן לשטות ו"להציג" כלפי הבורא בטחון שאינו אמתי. אך: " אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת" (פס' י').
הביטוי " עָקֹב הַלֵּב" מזכיר לי שימוש שכיח בטיעון – מה אני כבר יכול/ה לעשות? נבראתי עם "לב עקום" ומסוכסך, עם משפחה בעייתית, עם גנים גרועים. חטאיי – גזירת גורל הם.
אל תוותרו על התפילה, אומר הנביא. גם ואולי דווקא כשנקודת המוצא מאתגרת וקשה.
האפשרות להחלמה טמונה ביכולת שלנו להיות כנים עם עצמנו, לבטא כאב, לבקש יד ולקחת אחריות על הבחירות שאנו עושים ועל השלכותיהן.
(בהר תשעט)