צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה

הפסוק בו פתחנו בכותרת, חותם את הפטרת חזון, הקשה מבין שלוש הפטרות הפורענות. יחד עם זאת, חכמינו שתיחמו את קריאת ההפטרה, ביקשו לסיימה בפסוק הנושא אופי של נחמה וגאולה, ללמדנו שבכל פורענות טמון זרע הגאולה.
יש לבחון את משמעות האמירה הזו מפי ישעיהו נביאנו. המלבי"ם (ר' מאיר ליבוש, מרבניה הראשיים של רומניה במאה הי"ט למניינם), הסביר שיהודה הייתה שקועה בבוץ רוחני משני סוגים. בקרב יהודה כולה הייתה הבעיה המרכזית עבירות שבין אדם למקום. ומנגד, כבר בבית ראשון, החטא המרכזי של עיר הממלכה, ירושלים, היה הזלזול החמור בענייני בין אדם לחברו. על כך, אחרי שפירט את שני החטאים החמורים הללו (המעיין בפרק א מישעיהו אכן יגלה שני חלקים לנבואה), ביטא הנביא את דרכי התיקון: ציון – ירושלים עיר הממלכה, במשפט תיפדה. כלומר, עם תיקון מצבי החברה, אחר שיעמידו בה שופטים ומערכת משפטית ראויה לשמה, תיפדה ירושלים מחורבנה. ושביה – בצדקה, הם כל אנשי הממלכה, שצריכים להצדיק על עצמם את הדין, ולתקן את רוע מעלליהם.
מכל מקום למדנו שלחידוש מערכת המשפט שמור חלק חשוב בתהליכי הגאולה העתידיים של עמנו. אולם, אליה וקוץ בה. על אף העובדה שהנביא נותן לנו כאן כלי ברור לחידוש הגאולה, במידה מסוימת הוא מרחיק אותנו ממנה מרחק גדול. שכן, כמה בעיות טכניות מונעות את חידוש המשפט התורני בצורתו המקורית.
כך כתב הרמב"ם בפרק ד מהלכות סנהדרין (הלכות א-ד):
"אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה, או בית דין של שלשה, צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי הסמוך, ומשה רבינו סמך יהושע ביד… וכן השבעים זקנים – משה רבינו סמכם, ושרתה עליהן שכינה, ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים. ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע, ועד בית דינו של משה רבינו… וכיצד היא הסמיכה לדורות? לא שיסמכו ידיהן על ראש הזקן, אלא שקורין לו: 'רבי', ואומרים לו: 'הרי את סמוך, ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות' ".
בהמשך מפרט הרמב"ם את דיני הסמיכה בפרוטרוט (בארץ ישראל, כמה אנשים ניתן לסמוך בכמה זמן, ועוד כהנה וכהנה), אך עיקר דבריו: יש צורך חיוני בסמיכה איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום. לנוכח דבריו אלה עומדים אנו בפני שוקת שבורה, שכן, כידוע, הסמיכה בטלה ברבות השנים (ראה סנהדרין יד,א; טור חשן משפט סימן א, ועוד מקורות רבים בענין), וכיצד נשקם את מערכת המשפט התורנית לעתיד לבא.
כאן, מגלה לנו הרמב"ם את מנהיגותו התורנית החובקת דורות על גבי דורות, ומחדש, בקביעה מדהימה בתעוזתה, את הדברים הבאים (הלכות סנהדרין ד,יא):
"…נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים, ויש להן לדון דיני קנסות, ויש להן לסמוך לאחרים. אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה? כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל. לפי שישראל מפוזרין, ואי אפשר שיסכימו כולן, ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן, אלא דן דיני קנסות לכל, שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע". אמנם כאן הרמב"ם מסיים בהיסוס מסוים, אולם, בפירוש המשנה על מסכת סנהדרין (א,ג) כתב את הדברים ללא הספק המתלווה אליהם כאן. אם כן, מאפשר לנו הרמב"ם לחדש את הסמיכה, אם יסכימו לכך כל החכמים שבארץ ישראל. הבעיה הקשה באמת, כך לפי הרמב"ם כאן, היא לשכנע את כל חכמי ישראל להסכים על דרך פעולה אחת לחידוש הסמיכה (או על מציאת מועמד מתאים). כלומר, הבעיה אינה מהותית, והיא ניתנת לפתרון פשוט יחסית, ברמה התיאורטית. הבעיה היא טכנית באופיה, וצריך רק לחשוב כיצד ניתן לגשר על הפערים בין חכמי ישראל השונים.
בעקבות דבריו הנועזים הללו של הרמב"ם, החליטו כמה חכמים, בני דור דעה, לחדש את מפעל הסמיכה הלכה למעשה. הרוח החיה של שאיפה זו היה גאון עצום בשם ר' יעקב בי רב. גאון זה היה ממגורשי ממלכת קסטיליא (ספרד הנוצרית; ראה על כך בסימן הראשון של תשובותיו). את גלותו התחיל בגיל צעיר, והיגר למרוקו. שם נתמנה לרבה הראשי של העיר פס (שהייתה מאז ומתמיד מרכז תורה משמעותי ביותר במרוקו), בגיל 18 בלבד! לאחר מכן סבב עוד בארצות שונות באזור, ולבסוף עלה לעיר הקודש צפת, בגיל מבוגר. בהגיעו לעיר התבטלו כל רבניה לעומתו, אף שהיו בהם כמה וכמה גדולים ועצומים (לדוגמה, ר' יוסף קארו, מחבר השלחן ערוך; ר' משה מטראני, המכונה המבי"ט, ועוד רבים וגדולים). אחד המפעלים החשובים ביותר בחייו היה חזון הקמת הסנהדרין מחדש, וקודם לו – חידוש מפעל הסמיכה. מתוך תפיסת עולם שראתה את מאורעות הדור כאותות המבשרים את גאולת ישראל הקרבה, ביקש מהר"י בי רב לחדש הסנהדרין, ולהעצים את מגמת הגאולה (להזכירנו: ציון במשפט תפדה וכו').
דבריו מפורטים בצורה פשוטה וברורה בתשובותיו (סימן סג), אך עוררו פולמוס חריף ביותר, שעירב את כל גדולי הדור. מהר"י בי רב לא רק עסק בתיאוריה, אלא יישם את מחשבותיו, וסמך כמה תלמידי חכמים גדולים בירושלים (המפורסמים שבהם הם ר' יוסף קארו, כנודע, המבי"ט, ומהר"י בי רב עצמו, אולם היו עוד כמה וכמה, וישנן מסורות סותרות על זהותם). משהגיעה בשורת הסמיכה גם לירושלים עיר הקודש, היא הגיעה יחד עם כתב סמיכה! כתב זה היה ממוען לאחד מחשובי רבני ירושלים, הלא הוא ר' יעקב אבן חביב (מלקט החיבור הידוע "עין יעקב", ופרשנו הראשי). גם ר' יעקב חווה את גלות ספרד, אך הוא גלה לפורטוגל, ושם אולץ להתנצר עם כל בני משפחתו. רק לאחר כמה שנים הצליח לנוס מאימת האינקוויזיציה, ולפתוח מחדש את חייו היהודיים, ביתר שאת. הוא החליט לעלות ארצה, ובדרכם עברו ביוון ותורכיה, ושמו ושם בנו ר' לוי, התפרסם בעולם היהודי.
הוא הופתע לגלות כתב סמיכה מר' יעקב בי רב וחכמי צפת, יחד עם קונטרס קצר המבאר את מהות הסמיכה לה זכה. אולם, ר' יעקב סירב לקבל את הדברים, וטען שאין תוקף בסמיכה. ביתר שאת התנגד לסמיכה בנו, לימים רבה של עיה"ק ירושלים, ר' לוי אבן חביב (מהרלב"ח). [על התנגדותם הנחרצת וסיפור הדברים ראה שו"ת מהרלב"ח, קונטרס הסמיכה].
הויכוח ההלכתי התמקד בכמה סוגיות: האחת – האם באמת התכוון הרמב"ם להוראה מעשית, כמו שכתב בפירוש המשנה, או שביקש להדגיש את הסתייגותו, המפורשת במשנה תורה. שניה – האם צריך הסכמה מפורשת של כל חכמי ארץ ישראל, או שמא די ברוב חכמי הארץ, כמקובל בכל דין תורני. שאלות נוספות הן האם יש מוצא אחר לחידוש הסמיכה אם לא בדרך זו (אם יש אפשרות נוספת, אין לקבל את דברי הרמב"ם, אולם, אם אין אפשרות אחרת, הרי כבר ראינו שהבטיח הקב"ה את חידוש המשפט!), ועוד מגוון שאלות.
כאמור, נושא זה הסעיר את עולם התורה, כמו שניתן לראות בדברי רדב"ז (ר' דוד בן זימרה, גדול רבני מצרים, שעלה באחרית ימיו לארץ והתיישב בצפת, וצידד בעמדת מהרלב"ח) על אתר; מהרשד"ם (ר' שמואל די מדינה מסלוניקי, ראה תשובותיו חו"מ סימן ב); מהרי"ט (ר' ישעיהו בן המבי"ט, תשובותיו חלק ב חו"מ סימן עט); ועוד רבים.
מכל מקום, אנו מצפים ומייחלים לחידוש המשפט העברי, ובעקבותיו לזירוז תהליכי הגאולה. נתפלל כולנו ונתאמץ לתקן את דרכינו לקראת בנין ירושלים והמקדש בתוכה.

תשס"ו