דע מה שתשיב

מצוות השבת אבידה זכתה למעמד של מצווה המהווה דוגמה שכל אדם מכיר מילדותו, שכן מדובר במצווה פשוטה ומובנית. מצווה זו נוגעת לכולנו, מאז היינו תינוקות ואיבדנו את המוצץ, ועד שכזקנים נסבול מבעיות של זיכרון היכן הנחנו חפצים. מעבר לכך, פרק 'אלו מציאות' שעוסק במצווה זו הוא פרק תלמודי קלאסי וקל, שרגילים להתחיל בו בלימוד תורה שבעל-פה. ברם, המצווה להשיב אבידה לא באה רק ללמד על החובה להחזיר כדור או ספר שמצאנו, אלא יש בה הכוונות לרבדי משמעות נוספים וחשובים.
ראשית, בפסוקים המפרטים מצווה זו (דברים כ"ב א-ד), המאבד האנונימי זוכה שש פעמים לכינוי "אחיך", למרות שמדובר באדם בלתי ידוע, שייתכן שהוא רחוק מלהיות אהוב ליבו של מוצא האבידה. בכך מכוננת מצווה זו את אותו יחס עקרוני נכון שצריך להיות בין יהודי ליהודי: כולנו אחים.
שנית, מלמד אותנו רבנו בחיי (שם), שמצוות השבת אבידה לא באה רק להורות על מעשה ספציפי שעל אדם לעשות לחברו, אלא היא מכוונת לדפוסי התנהגות של אחווה שצריכים לבוא לידי ביטוי ב"כלל דרכי החסד והרחמים… שירצה כל אחד בתועלת חבירו ושיחמול על ממונו", לא רק במצוות השבת אבידה, "אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחבירו או להסיר ולדחות נזקו ממנו". דוגמה מייצגת למצווה הכללית "ואהבת לרעך כמוך".
הוראה אחרת היוצאת ממצוות השבת אבידה נוגעת לאבידה גופנית-בריאותית של אנשים. חז"ל דרשו את המילים "והשבותו לו" – לרבות אבדת גופו" (ב"ק פא, ב. סנהדרין עג, א) על בסיס דרשה זו היו מהראשונים שלמדו שיש מצווה וחובה לדאוג לרפואתו של אחינו. (ראו: אנציקלופדיה רפואית-הלכתית, בערך 'רפואה').
רובד נוסף אנו מוצאים בפירושו של רבי חיים בן עטר שהסביר כי מצווה זו מורה על החובה לקרב רחוקים לתורה. הוא מפרש שמצוות השבת אבידה דורשת מהצדיקים לזכור שגם יהודים שנמשלו כבהמות נדמו, כדוגמת "שור או חמור", הם בבחינת "צאן קדשים", וכשרואים אותם נדחים בדרך, שכן הם התרחקו מתורה ומצוות, "יש לפעול להשבתם לדרך הישר ולאביהם שבשמים. הדרך לעשות זאת היא, לדבריו, "ואספתו אל תוך ביתך – זה בית המדרש" (אור החיים, דברים כב, א).
בדרך זו הלכו גם מורי החסידות, וכך כתב הרב מלובביץ' על פי תורת הבעש"ט, כי מי שרואה שחברו איבד אבידה רוחנית, ואינו מתנהג כדבעי, אפילו אם יהודי זה רחוק ממנו ואינו מוכר לו, עליו להתייחס אליו כאל "אחיך". עליו לעזור לו עד שהוא יהיה מסוגל לדרוש את אבידתו בעצמו וימשיך לתקן את התנהגותו בכוחותיו שלו (ליקוטי שיחות, כד, עמ' 284).
בעל ה'שפת אמת', שהלך אף הוא בקו זה, הוסיף לו נדבך נוסף וכתב: "ומכל שכן באדם עצמו שעניין זה נוהג, כשאינו יכול לסבול את הפחיתות שבו, אז הוא נושע" (כי-תצא, תרל"ח). לדבריו, כולנו מאבדים אבידות רוחניות כל הזמן, וכאשר נרגיש את החיסרון במה שאיבדנו, נתחיל לדרוש את אבדותינו, נחפש אחריהן ויעלה בידינו להשיב אותן אלינו. אם נהיה אדישים לכך שאיבדנו משהו בדרך, לא נבקש אחר האבידה ולא נמצא אותה.
מצוות השבת אבידה יכולה, אפוא, להתפרש כקריאת כיוון לתהליך של תשובה, בו האדם משיב לעצמו אבידות. אם איבדנו את הרסן בדיבור, אם איבדנו קצת שליטה על אחת המידות, או אם איבדנו קמעא את הקשר עם אבינו שבשמים, חודש התשובה הוא חודש של השבת אבידות. למעשה, בכל תולדות האנושות יש תהליך סמוי של השבת אבידה, כאשר אנו חותרים להשיב לעצמנו את גן העדן ולשוב אל ראשית ההיסטוריה, אל המצב המאושר שקודם החטא.
(כי תצא תשעז)