מירון ח. איזקסוןבדיני הקורבנות שבפרשות השבוע משוחחות לתחושתי מספר שיחות. לא לחינם המילים של דיבור ואמירה חוזרות ונשנות. לכן, עלינו להאזין גם לשיחה הפנימית כמיטב יכולתנו.
דוגמה לשיחה פנימית בפרשות היא המילה יסוד. מצד אחד, מדובר על מהות גשמית ברורה. אולם, לענ"ד הביטויים החוזרים של "יסוד המזבח", "קרנות המזבח", אינם רק נקודות ציון פיזיות. הכרחי שלמזבח, כגורם כה מרכזי בעבודות הקודש, יהא יסוד פנימי, תוכנית רוחנית, משמעות יתרה.
יש יסודות שאין צורך לגעת בהם כדי להבין את החיוניות שלהם. למשל (ולהבדיל) יסוד מתמטי מקובל לחישוב כלשהו, או יסוד מדעי מבוסס לפעילויות אלקטרוניות או אופטיות כלשהן. ודאי שגם למזבח העולָה מחויב להיות "יסוד".
לדברים משמעותיים אין רק יסודות המוצבים תחתיהם כדי שלא יתפרקו או יעופו ברוח; מחויבים יסודות רוחניים וחינוכיים. גם הקרנות אינן רק שטח מתוחם במזבח, אלא דרך נוספת להגביר את תחושתנו שפעולת הקרבנות "משוחחת" עם היסודות האחרים המוכרים לנו בחיינו, כמו קרני אור, קרן ברכה ועוד.
כאשר אדם בפרשות הקורבנות נקרא "נפש", מייד נפשנו שלנו מתעוררת להבין שאין פעולה אנושית, ובוודאי אמונית, אשר ראוי לה להיות מנוכרת לנפשה. עד כדי כך שלכאורה הנפש עצמה "נוגעת" בדברים, והגוף משמש מעין שליח שלה.
אחד הקטעים המרגשים ביותר בפרשת צו היא פעילותו הישירה של משה רבנו אל מול אהרון ובניו. (מתחילת פרק ח' ואילך). עליו "לקחת" את אחיו "ואת בניו איתו". זאת לקיחה שיש בה קירוב הולך וגובר בין כל המעורבים, ההיפך מלקיחה של פרידה והסתלקות.
משה מקהיל את העדה, מקרב את אהרון ובניו, ומלביש אותם בכל פרטי הכהונה. משה גדול הנביאים, הוא המכשיר את אחיו ובניו לעבודת הקודש. ממש בידיו: "וישם", "ויקח" "ויז" "ויקרב" – כל אלה הן בין הפעולות שמשה מבצע בעצמו עד שאהרון ובניו הם ש"יסמכו" את ידיהם על ראש פר החטאת. שיחת אחים פנימית של עבודת השם מתרחשת כאן על "מחבת" הרגש!
"ואת הדם יצק אל יסוד המזבח, ויקדשהו לכפר עליו". כאן משה רבנו משיב את כולנו ליסוד היסודות, כדי שנוכל לייחל לקדושה.
