מירון ח. איזקסוןפעמים רבות בשיחותינו אנו מתארים את העובדות "בגדול", בהכללה. המניעים לדיבור מסוג זה מגוונים: לעיתים כדי לא להטריד את השומעים בפרטים רבים מדי, וכשאנו חשים שהנמענים לדברינו פחות מעוניינים בפירוט. וגם, לעיתים אנו נוקטים בשיטת ההכללה מפני חוסר ידע שלנו.
לכך מצטרפות השקפות שונות של אלה הרואים את התמונה "הגדולה", לעומת אלה הרואים את "הפרטים". אנו מתקשים עם מי שמצטמצם ומסתפק בפרטים בלא ראיית התמונה הכוללת. אדם שכזה בדרך כלל ייבלם בהובלת רעיון משמעותי לידי ביצוע. עם זאת, גם המצב ההפוך, השקפה המזניחה את הפרטים עלולה להביא להרס, או לפחות לקושי רב.
לעניות דעתי, אחת הסיבות שהמשפט העברי מתבסס על אירועים מסוימים מבטאת את החשש מהזנחה או מהתעלמות מאנשים שבקרבתנו, לכאורה למען רעיון "גדול". גם בלימוד המשנה והגמרא הסוגיות מאוד ספציפיות בתיאור ובתחושה. העובדה שהאדם נברא "יחידי" משקפת את ההתייחסות לכל אחד ואחת כעולם מלא. אנו לא עוסקים במספרים גדולים, אם המחיר לכך הוא שכחה או הזנחה של המספרים הקטנים. שהרי עלול הדבר לדמות למי שמפגין בעוז ובהתמדה למען מטרה נעלה, ובאותה עת מזניח את חובותיו כהורה, כבן זוג או כחבר.
את המהלך הפרטני הזה אני מבקש לקשר לאות הזעירה המופיעה בתחילת ספר ויקרא: "ויקרא אל משה". מה יכול להיות יותר דרמטי מ"קריאה" זאת? והנה האות א' האחרונה היא זעירה. בקריאה הגדולה ביותר האפשרית, נותר משהו משמעותי זעיר. הקורבנות הם אמנם עניין לאומי של עדת ישראל, אבל יש גם "נפש אחת" שהיא יסוד הכרחי לציבור. יש נשיא אחד שעלול לחטוא, יש כהן גדול אחד שמחויב בנשיאת משפטם של ישראל על ליבו.
ענוותנותו הפלאית של משה רבנו מתבטאת גם בהיבט זה. הוא שזוכה לקריאה מבוראו של עולם, והוא שמבין את מקומו כשלוחם של ישראל. באמצעות מילים המבטאות שיחה: ויקרא, וידבר, לאמר, ואמרת. הנבואה, הקליטה והמסירה הלאה מתלכדות בנחרצות ובזהירות גם יחד.
אות זעירה נוספת תופיע גם במילה בתחילת הפרשה הבאה: "מוקדה". הדברים הגדולים ממוקדים בכל אדם כשלעצמו. אי אפשר לעסוק בחיובי האדם הפרטי ללא כלל ישראל, אך גם אי אפשר לעמוד מול כלל ישראל בלא התייחסות פרטנית ורגישה לכל פרט ופרט. התמונה "בגדול" חיונית, לא טוב להיתקע "ביום קטנות". אבל גם אי אפשר לדלג על האדם היחיד והבודד על מחשבותיו, תחושותיו, הצלחותיו וכישלונותיו.
