למה ציוויליזציות גוועות

בספרה 'הרעשן של השען: כיצד נימלט מהכחדה' משרטטת רבּקה קוסטה מתווה מרתק על דרך מותן של ציוויליזציות. זה קורה להן, היא טוענת, כאשר הבעיות שלהן נעשות מורכבות מדי.[1] חברות מגיעות למה שקוסטה מכנה סף קוגניטיבי. זוהי הנקודה שבה הן כבר אינן יכולות לסמן להן נתיב מההווה אל העתיד.

כדוגמה היא בוחנת את תרבות המאיה. לאורך 3,500 שנה, משנת 2600 לפני הספירה עד שנת 900 לספירה בערך, טיפחו בני המאיה ציוויליזציה יוצאת דופן, שהתפשטה על שטח עצום באמריקה התיכונה – מקסיקו, גואטמלה, הונדורס, אל-סלוודור ובליז של היום – ואוכלוסייתה מנתה כ-15 מיליון נפש.

ואז, פתאום, מסיבות שעדיין לא פוענחו במלואן, המערכת כולה התמוטטה. מתישהו, בשלהי המאה התשיעית או בתחילת המאה העשירית, רוב אוכלוסיית המאיה פשוט נעלמה. תיאוריות רבות ניסו להסביר למה קרה הדבר. כך או כך, תרבות שהתקיימה אלפי שנים, כשלה לפתע ונכחדה.

טענתה של רבקה קוסטה היא שהתמוטטות תרבות המאיה, כמו גם נפילת האימפריה הרומית וכמו קריסת אימפריית הקְמֵר בקמבודיה במאה ה-13, אירעו מפני שהבעיות שעמדו בפניהן נעשו רבות וסבוכות מכדי שתושביהן, בזמן ובמקום ההם, יוכלו לפותרן. היה עומס-יתר קוגניטיבי, והמערכות קרסו.

זה יכול, היא אומרת, לקרות לכל ציוויליזציה. גם לזו שלנו. הסימן הראשון לקריסה הוא קיפאון. ישנן בעיות גדולות שהכול יכולים להבחין בחשיבותן, אך במקום לטפל בהן כולם ממשיכים בשלהם ומורישים את הבעיה לדור הבא. הסימן השני הוא נסיגה לאי-רציונליות. הקושי להתמודד עם העובדות גורם לאנשים למצוא מפלט בנחמות דתיות. בני המאיה פנו להקרבת קורבנות.

על רקע זה, המקרה של עם ישראל והיהדות נראה חריג. תחת שלטון רומא, לאורך כמאתיים שנה, מכיבוש יהודה בידי פומפיוס בשנת 63 לפני הספירה עד דיכוי מרד בר-כוכבא ב-135 לספירה, ידעו היהודים משבר מתמשך. הם היו מפוצלים בין זרמים וסיעות יריבות. זמן רב לפני המרד הגדול וחורבן הבית, כבר ציפו היהודים לפורענות קשה.

המעניין הוא שהם לא פיתחו התעסקות אובססיבית בקורבנות, כמו המאיה והקמר. כשהמקדש חרב, הם התמסרו דווקא למציאת חלופות להקרבה. אחת החלופות שמצאו הייתה גמילות חסדים. רבן יוחנן בן זכאי ניחם את רבי יהושע, שתהה אחר חורבן הבית איך יכפרו ישראל על חטאיהם בלי קורבנות, במילים "בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר, 'כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח' (הושע ו, ו)".[2]

חלופה נוספת היא לימוד תורה. חז"ל פירשו את דברי הנביא מלאכי "וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי" (א, יא) כמתייחסים לתלמידי חכמים הלומדים הלכות קורבנות.[3] מדרש חז"ל שם בפי הקב"ה: "כבר תִקנתי להם סדר קרבנות; בזמן שקוראין בהן לפנַי, מעלֶה אני עליהם כאילו הקריבום לפנַי ואני מוחל להם על כל עֲוֹנותיהם".[4]

חלופה שלישית: התפילה. הנביא הושע אמר, "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'… וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (יד, ג): הדברים, כלומר המילים, הנאמרות בשפתיים, יכולים להחליף את הקרבת הבהמות. בתלמוד הירושלמי דורש ר' פינחס בשם ר' אושעיה: "המתפלל בבית הכנסת כאילו מקריב מנחה טהורה".[5]

במבט לאחור, מפליא לראות כיצד חכמים כרבן יוחנן בן זכאי לא דבקו בעבר אלא הביטו קדימה וחשבו על התרחיש העתידי הגרוע ביותר. השאלה הגדולה העולה בפרשת צו ובנושא המרכזי שלה, הקורבנות לסוגיהם, איננה "למה נצטווינו על קורבנות?" אלא "לנוכח מרכזיותם של הקורבנות בחיים הדתיים של ישראל בימי המקדש, איך שרדה היהדות בלעדיהם?"

התשובה הקצרה היא שרוב רובם של הנביאים, של חז"ל ושל הראשונים הבינו שהקורבנות היו גילום סמלי של מחשבות, רגשות ומעשים שאפשר להביעם גם בדרכים אחרות. אפשר לפגוש את רצון ה' בלימוד התורה, לעבוד את ה' בתפילה, להקריב משלנו בצדקה, ליצור קרבה מקודשת בהכנסת אורחים, וכן הלאה.

היהודים לא זנחו את עברם. עודנו מזכירים את הקורבנות דרך קבע בתפילותינו. לא זנחנו את העבר – אך גם לא נכלאנו בו. היהודים גם לא חיפשו להם מקלט באי-רציונליות. הם חשבו היטב על העתיד ויצרו מוסדות כגון בית הכנסת, בית המדרש ובית הספר היכולים להיבנות בכל מקום ולקיים את הזהות היהודית גם בתנאים הקשים ביותר.

אל יהא הדבר קל בעיניכם. כל הציוויליזציות הגדולות בעולם נכחדו לבסוף, ואילו היהדות שרדה. מבחינה מסוימת, יד ההשגחה בדבר. אך מבחינה אחרת, רוחַק-הָרואי של אישים כרבן יוחנן בן זכאי הוא שמנע קריסה קוגניטיבית. הם יצרו את הפתרונות ליום המחר. הם לא ברחו מן השכל. הם בנו בשקט את עתיד היהדות.

[1] Rebecca D. Costa, The Watchman’s Rattle: Thinking Our Way Out of Extinction, New York: Vanguard, 2010.

[2] אבות דרבי נתן ד, ה.

[3] מנחות ק ע"א.

[4] תענית כז ע"ב.

[5] ירושלמי ה, ד.