קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)כולנו מייחלים לחירות – לאותה תחושה עמוקה של היכולת לבחור ולעצב את חיינו ללא תנאים ומגבלות. לכאורה, העולם המערבי מציע לנו מרחב בחירה חסר תקדים: אנו בוחרים מקצוע, מקום מגורים ואורח חיים.
אולם, מבט מעמיק במציאות מגלה כי חירותנו מוגבלת, וגורמים רבים "מכתיבים" לנו את מהלך החיים: המטען הגנטי, סביבת הגידול, משאבינו הגופניים, הרגשיים והכלכליים, וביתר שאת בימים אלו – הנסיבות המדיניות והביטחוניות. המלחמה משפיעה על תחושת הביטחון, משבשת תוכניות ומצמצמת את מרחב התמרון הפיזי והנפשי שלנו.
האם לאור זאת עלינו להסיק שמהלך חיינו נקבע מראש? ויקטור פראנקל, נוירולוג ופסיכיאטר שורד שואה, מציע הבחנה גורלית בין שני סוגי חופש: "חירות מ…" ו"חירות ל….". אמנם איננו חופשיים מ"תכתיבי המציאות", אך כבני אדם נתונה לנו תמיד היכולת לבחור את עמדתנו כלפיהם. כפי שכתב פראנקל: "ודאי, האדם הוא יצור שיש לו סוף וחירותו מוגבלת. אין זו חירות מתנאים, אלא חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים" ("האדם מחפש משמעות", עמ' 206).
דווקא בתוך המלחמה, שאלת החירות הופכת למצפן מוסרי ופסיכולוגי. חופש במובנו העמוק הוא ההקשבה למצפון והבחירה להיות "האדם הנכון במקום הנכון". כאן טמון פרדוקס מעורר השראה: אדם שהתגייס ללחימה מתוך בחירה פנימית – הוא אדם חופשי באמת. למרות כבלי המערכת הצבאית והנסיבות המדיניות, הוא ומשפחתו בחרו לממש ערכי רעות וציונות. זוהי ה"חירות ל…" – היכולת לפעול מתוך משמעות גם כשהבחירה מערבת מחיר כבד.
לחירות המתוארת נלווה מושג נוסף ובלתי נפרד: אחריות. פראנקל טען כי חירות ללא אחריות עלולה להידרדר לאקראיות ולכאוס. לכן, הציע למנהיגי ארה"ב הצעה מפורסמת: "מן הראוי להוסיף לפסל החירות של החוף המזרחי את פסל האחריות בחוף המערבי" (שם עמ' 210). בכך ביקש להדגיש כי אדם חופשי באמת, הוא זה שלוקח אחריות על חייו ועל האופן שבו הוא מגיב למציאות.
בחג החירות הזה, כשחירותנו הלאומית והאישית עומדת למבחן, אאחל לכולנו לקחת אחריות. שנשכיל לשמור על החיים שלנו (כניסה למרחב מוגן!), להתפנות לעשייה למען האחר ולראות כיצד ניתן להביא לידי ביטוי מעשי את הערכים שחשובים לנו ביותר. זכות נתונה בידנו לממש, גם ואולי דווקא בעת מלחמה ומצור, את חירותנו האמיתית.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
