קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)היא התנדבה בארגון "עמך", ארגון שפועל לשמר את זיכרון השואה מפי השורדים עצמם. לפני כמה עשרות שנים, היא ראיינה את אבי ז"ל על הקורות אותו בשואה. כמו רבים מבני דורו, הוא לא סיפר, לא תיאר, שמר את הזוועות לעצמו. חייו נמדדו במנות לחם, לא במילים. אבל אותו ריאיון נדיר גילה לנו עד כמה אבי ומשפחתו ניצלו שוב ושוב מציפורני הצורר בניסי ניסים. כל יום היה נס בפני עצמו, כל לילה עוד מלחמה על הקיום.
היא שאלה אותו על שבתות וחגים, על תפילה ותפילין, על שאריות החיים היהודיים שניסו לשמר בתוך התופת. אבא שתק רגע, נופף בידו כאילו מבטל את השאלה, ואמר בחיוך האופייני: "רק דבר אחד עניין אותי – מנת הלחם העבשה הבאה. רק להכניס משהו לפה". את שאר השאלות, דחק הצידה.
ובכל זאת, בסוף הריאיון, כשהיא שואלת אותו מה יש לו לומר לדור הבא, הוא חייך בביישנות האופיינית, כאילו נבוך מהמעמד, ואמר: "למרות כל התלאות, כמעט כולנו הצלחנו לשמור על החיים ועל היהדות שלנו. ואני שמח שהדור הבא הולך בדרך ה'".
משה, שעבר תלאות וקרבות, קיטורים, תלונות וחתירה תחתיו במשך 40 שנה, עומד מול חלום שלא יתגשם. הוא מגיע סוף-סוף לארץ המובטחת, עומד על סיפה, כפסע בינו ובין הארץ, וקצרה ידו. הוא מתחנן, מתפלל, מתנפל – לשווא. אך משה יודע: התפילה אינה משנה את הגזרה, היא משנה את האדם. היא מעלה אותו למדרגה בה הוא יכול להכיל את הגזרה.
ואולי גם שם במחנות ההשמדה, מישהו נשא עיניים לשמיים. התפלל, התנפל והתחנן, אולי אפשר לשנות גזרה.
ושוב אנו עומדים מול מראות המפלצת הנאצית: הרעב, הכָּפָן, המוזלמן של החטופים במנהרות חמאס. ואנו נושאים עיניים לשמיים בתפילה. שמא משהו משתנה בנו.
וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.
