הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)לאחר שסיימנו את מצוות ליל הסדר – סיפרנו ביציאת מצרים, אכלנו מצה ומרור, שתינו ארבע כוסות ושוררנו את ההלל – לכאורה הסדר תם. מדוע זקוקים ל"נרצה", האחרון שבסימני הסדר? ייתכן שדווקא כאן טמון סודו של הלילה.
אמנם עיקר ליל הסדר נשען על העבר, לראות עצמנו כאילו יצאנו עתה ממצרים, אולם ליל הסדר זקוק גם לביטוי עכשווי המביט אל ההווה ואל העתיד. ה"מגיד" עוסק בעבר – ביציאת מצרים, ואילו ה"נרצה" נושא עיניו אל הגאולה השלמה.
בפיוט "וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה", מונה הפייטן אירועי הצלה מופלאים שנעשו לעמנו בחסות החשכה: אברהם שניצח את ארבעת המלכים, ההתגלות לאבימלך שהוזהר שלא לפגוע בשרה, לבן שהוזהר שלא לפגוע ביעקב ומשפחתו, מכת בכורות, תבוסת סיסרא, והרגע שבו "נדדה שנת המלך" – רגע שהפך את הקערה על פיה.
הפיוט נחתם בבית המעביר אותנו מזיכרון העבר, אלינו כאן ועכשיו: "קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹֹא לַיְלָה, רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה, שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה, תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה". חלק מהמילים של הבית לקוחות מנבואת זכריה (פרק י"ד), המתארת יום של משבר ואכזריות, מצור ומלחמה קשה על ירושלים. מצב של חוסר בהירות – לא יום מאיר, אך גם לא לילה חשוך לגמרי. זמן דמדומים של אי-ודאות, ודווקא שם, כשנראה שהחושך משתלט, מבטיח הנביא: "וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר".
השנה, כשאנו מסובים לשולחן הסדר בעיצומה של מערכה רב-חזיתית מול איראן ושלוחותיה, תחושת ה"לא יום ולא לילה" מוחשית מתמיד. אנו נמצאים בזמן דמדומים – מלחמה צודקת מאין כמותה, אך רצופה כאב, מורכבות וחוסר ודאות.
דווקא כאן בסיום הלילה זקוקה הנפש לרגעי ה"נרצה", להשראה וגבורה. הפיוט מזכיר לנו שהגאולה במשך הדורות בקעה מתוך הלילה, מרגעים שבהם היה קשה להבחין בין צרה לישועה.
הפיוט מלמד ש"לְךָ הַיוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה" – גם החושך המוחלט אינו "טעות" או אובדן שליטה, אלא חלק מהתוכנית האלוקית הגדולה. כשאנו מבקשים "תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה", אנחנו לא רק מתפללים שהצרות ייפסקו, אלא מבקשים לראות איך כל הקשיים של התקופה האחרונה יתגבשו לכדי אור גדול ומשמעות עמוקה.
המילים "שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה" מקבלות בפסח השנה משמעות מצמררת וממשית. אלו הם בנינו העומדים בחזית, בתוך ה"לילה" הפיזי של הקרב. הם הנמצאים ברגעים של "לא יום ולא לילה" – במארבים, בטנקים ובעמדות השמירה, רחוקים משולחן הסדר המשפחתי שלהם כדי שאנו נוכל לשבת סביב שלנו.
זו שעה של תפילה על שלומם, וכשם שהקב"ה חולל ניסים לאבותינו בחצי הלילה, כך יעשה לנו ניסים ויאיר אור יום חשכת לילה.
