לא ניתנה תורה למלאכי השרת

ישנו איזון עדין בין התביעות שהתורה תובעת מהאדם לבין ההכרה שלה באנושיותו. מחד גיסא, אין התורה מקבלת את האידיאולוגיה הכפרנית הטוענת כי על האדם לקבל את עצמו כפי שהוא, ואל לו לבוא אל עצמו במשימות שינוי ותשובה. להפך, התורה מלמדת את האדם כי הוא עצמו עיסה שיש ללוש אותה ולעצב אותה, והוא חייב להסתער על המציאות של עצמו ולנסות שוב ושוב להיות טוב יותר ועדין יותר ורגיש יותר ומוסרי יותר. מרכזיות המילה "מצווה" מלמדת על כך שיש יושב בשמיים המצווה על האדם, ועל האדם להיענות למשימות המוטלות עליו. דברים אלה נכונים כל השנה כולה, אולם הם מיוחדים בחודש אלול, שהוא חידוש הקשר והברית שישנה בין האדם לבין א-לוהיו. ברית זו מנוגנת במנגינות שונות – יש בה הרבה מהאהבה ("אני לדודי ודודי לי") והדביקות וההתחברות, ויש בה הרבה מחובת הציות והעשייה. לא לחינם אנו אומרים "אם כבנים, אם כעבדים", כיוון שאכן מדובר בשתי מערכות מיוחדות, סותרות, ומשלימות האחת את השניה.
מאידך גיסא, מכירה התורה אותנו טוב מכולם, ואין היא תובעת מאתנו להיות לא אנושיים. כלל זה מנוסח היטב בפרשת אשת יפת תואר הפותחת את פרשת השבוע, והדברים הידועים במילים "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע". כלל זה גם התפתח בדברי חז"ל לעיקרון ההלכתי "לא ניתנה תורה למלאכי השרת", שהרבה מאוד עניינים הלכתיים נפסקו כתוצאה מכלל זה. בעבר הדגשנו כי אין התורה מתירה התנהגות מופקרת, אלא מדגישה כי במצבים בהם לא ניתן לעמוד במלוא תביעותיה היא מכירה בצורך להוריד מעט את הרף – אולם הרף קיים, ואסור להפיל אותו. התורה מבקשת ליצור אנשי קודש!
בפרשתנו מופיע עיקרון זה גם במצווה אחרת. התורה מתירה לפועל העובד בשדה לאכול מעט תוך כדי עבודתו: "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן. כי תבוא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך". היתר זה בואר על ידי רבינו בחיי: "…ואל כליך לא תתן – זה יהיה גזל, והתורה לא התירה אלא כנגד הנפש המתאוה, כי כיון שהוא מתעסק וטורח בפירותיו אם לא היה לו אפשר לאכול בהיתר יאכל באסור, ולכך התיר כנפשך שבעך…".
דבריו המופלאים מלמדים על האיזון. מחד גיסא, זהו רכוש בעל השדה ובעל הכרם, ועל כן לא ניתן להפקיר אותם, והלוקח מהם הרי הוא גזלן. מאידך גיסא, לא ניתן לתבוע מפועל הקוטף לאורך היום כולו ענבים שלא ייהנה מהם, וקיימת כמעט וודאות שהוא ייקח מפירות אלו שלא ברשות. על כן מתירה התורה באותו סוג של מגבלות: מחד גיסא הרף נמוך יותר, ומותר לו לאדם לאכול, ומאידך גיסא רכושו של בעל הבית לא הופקר כליל – לאדם אחר אסור, לפועל אסור לשים בכליו, וישנן עוד הלכות הקובעות את היחס הנכון.
הרבה ניתן ללמוד מעיקרון זה על הדרך המיוחדת להתמודדות במצבי בדיעבד. באופן בסיסי נועדנו להסתער על המציאות ולבקש לעצב אותה ברום האידיאליות המוחלטת. זו נקודת המוצא, והשאיפה היא לעשות כל דבר לכתחילה. ישנם מצבי ביניים בהם דמותנו כבני אדם מתגברת, ואין אנו מצליחים לעמוד במלוא העוצמה של התביעות הגדולות. כאן קיומה של תורה הוא דווקא ביטולה, והתורה מכירה במצבי בדיעבד. המיוחד בהדרכתה הוא שאין היא ממוטטת לחלוטין את הבניין, אלא מכוונת את האדם לעמוד במה שניתן לעמוד, והיא תובעת ממנו את מה שניתן לתבוע ממנו. שפה מיוחדת זו של תביעות היא שתשמש שלבי הסולם בטיפוס חזרה אל המציאות המלאה ואל הדמות האידיאלית של האדם. אלו הלכות החינוך המיוחדות של התורה

תשס"ו