מצוות התורה – מציאות אידיאלית או נקודת מינימום?

מצוות התורה – מציאות אידיאלית או נקודת מינימום?
איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה', אוניברסיטת בר-אילן

תנו רבנן: "וראית בשביה" (דברים כ"א, יא) – בשעת שביה, "אשת" – ואפילו אשת איש, "יפת תואר" – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות… "והבאתה [אל תוך ביתך]"- מלמד שלא ילחצנה במלחמה. קידושין כ"א ע"ב.

חידוש מהותי טמון בטענה שמעלה הברייתא, לפיה דין אשת יפת תואר אינו דין אידיאלי, אלא היתר דחוק שנוצר בשל ההערכה של התורה שבימים עברו אם לא היו מתירים לאדם לבוא על שבויות המלחמה לאחר המלחמה בתנאים מעודנים יחסית, הוא היה עלול לבוא עליהן בתוך הלחימה למרות האיסור – בצורה מכוערת בהרבה. הברייתא מציירת מצב בו התורה מתחשבת במציאות השוררת בעת נתינתה, מתוך הכרה בכך שכאשר היא מנסה לעצב את המציאות, חובה על מערכת הכללים שהיא מנסה להטיל על האדם המציאות להיות ריאלית.
לפי חלק מן ההסברים שניתנו בחסידות לדין אשת יפת תואר, יש לראות בדין זה מציאות אידיאלית בה מעלים ישראל ניצוצות מקרב הגויים על ידי נשיאת שבויותיהם. ברם, לכל הפחות לפי תפיסת הברייתא, אדם בן דורנו המצוי במלחמה שינהג לפי דיני אשת יפת תואר וישבה שבויית מלחמה לתוך ביתו – אינו פועל לפי הדרכתה של התורה, שכן מצווה זו אינה מתארת את המציאות התכליתית אליה יש לשאוף אלא רק מסמנת את המגמה אליה צריך לשאוף, והמגמה המתוארת במצווה היא מתן יחס טוב, ראוי ומוסרי יותר לשבויות המלחמה. השאלה הגדולה שעולה מתוך עיון בברייתא, היא האם עקרון זה נכון רק לגבי מצווה זו – או שמא חז"ל חשפו אותו במפורש במצווה זו, אך ייתכן וקיימות גם מצוות אחרות שאינן מתארות מציאות אידיאלית, אלא רק נקודה מינימום הכרחית בדרך שבין המצוי לבין הרצוי.
את מחלוקת התנאים, האמוראים והראשונים בדבר מצוות מינוי המלך, ניתן לתאר כמחלוקת האם המצווה היא תכליתית או מגמתית. אפשרות אחת היא שהמצווה על ההגבלות שבה בדבר הרביית כסף, נשים וסוסים והציווי לכתוב ספר תורה מלכותי, מייצגת את האיזון האידיאלי בין מלך שיאחד את ישראל סביבו, לבין החשש ממלך שיחצוץ בין ישראל לאביהם שבשמים. האפשרות השניה היא שהמציאות האידיאלית היא כדברי גדעון "לא אמשֹל אני בכם ולא ימשול בני בכם – ה' ימשול בכם" (שופטים ח', כג), אלא שבמציאות שבה עם ישראל דורש "אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבֹתי" (דברים י"ז, יד) התורה יכולה להציב רק את השלב הראשוני המינימאלי במימוש האידיאל, דרך ההגבלות והציוויים המוטלים על המלך, אך עלינו לשאוף ולהמשיך במגמה זו עד לביטולה של מלכות בשר ודם.
גם את המחלוקת המפורסמת בין הרמב"ם במורה נבוכים לרמב"ן באשר לעבודת הקורבנות, ניתן להסביר כמחלוקת האם הקורבנות הם מצווה תכליתית או מגמתית. לפי דברי הרמב"ם, מאחר ועם ישראל באותה התקופה לא יכל לעכל עבודת ה' רוחנית ללא קורבנות, עידנה התורה את יצר העבודה הזרה והפנתה אותו לעבודת ה', ומשתמע מדבריו שכאשר הדור מסוגל לעבודת ה' ללא קורבנות, אולי יש לשאוף לעבודת ה' רוחנית לחלוטין. לעומת זאת לפי הרמב"ן (וגם כפי שיכול להשתמע מן הרמב"ם עצמו ביד החזקה) מצוות הקורבנות היא מצווה תכליתית, וגם אם האנושות כולה נגמלה לחלוטין מעבודה מוחשית, אין זה מורה על התקדמות האנושות אלא להפך – על התנוונותו של הקשר החי עם ריבונו של עולם.
ייתכן שגם שורש המחלוקת על הנזירות נעוץ בשאלה האם האיסור לבוא למקדש טמא מת או שתוי הוא תכליתי, ומסמל את האיזון הראוי בין כבוד המת והשתייה המשמחת לבב אנוש לבין ההתקרבות אל הקודש – ועל כן הנזירות בעייתית, או שמא איסור זה מראה על המגמה, והשאיפה להמנעות מוחלטת מהטמאות למת ומשתיית יין – ועל כן הנזירות ראויה. חזון הצמחונות והשלום של הראי"ה קוק, מאיר את היתר אכילת הבשר שלא בהקשר של קורבן (דברים י"ב) לא כמציאות אידיאלית, אלא כהיתר הנובע ממצב האנושות הזמני, כשהשאיפה היא עליה מעלה במעלות הצמחונות.
דוגמאות אלו מעלות את השאלה לגבי מצוות נוספות בהן האנושות נעה על פי המגמה של ציוויי התורה, אך עברה מעבר לציוויים המפורשים. מצוות התורה לשביתה ביום השביעי היוותה חידוש בעולם המשועבד טוטאלית לעבודה, אך כיום חלק מן האנושות כבר עובד חמישה או ארבעה ימים בשבוע, ועולה השאלה האם יש לכך ערך דתי חיובי, או שדווקא האיזון של ששת ימי עבודה ויום אחד למנוחה – הוא האיזון הראוי בין מנוחה לבטלה משחיתה?
אין ספק כי מצוות התורה להעניק תנאים סבירים לעבד ולאמה העבריים, קידמה את מעמד העבדים באופן יחסי למצב בתקופת המקרא. אך היום כאשר העבדות הרשמית בוטלה, האם עלינו היום לגונן על רעיון העבדות בשל העובדה שהתורה התירה אותה (כפי שעשה הראי"ה באגרותיו), או שמא עלינו לשמוח כי מגמת התורה להיטיב עם העבדים המשיכה אף מעבר למה שהיה אפשרי בתקופת נתינת התורה, והגיע עד לרמה של ביטולה הכללי של העבדות?
בדומה לכך, אין ספק כי החובות הכלכליות והמצוות שהטילה התורה על הגבר ביחס לאשתו, היטיבו את מצבה של האשה הישראלית אל מול הנשים בתקופה הקדומה. אך כיום כאשר מעמד האשה מושווה (לפחות באופן רשמי) לזה של הגבר, האם עלינו להיאחז באיזון ביחסי הגברים והנשים המופיע בתורה, או שעלינו ללמוד מן המגמה של התורה כי יש להיטיב עם מעמד האשה?
נראה כי אחד התפקידים החשובים של דורנו, דור בו לקחה האנושות אידיאלים רבים המופיעים בתורה והביאה אותם לידי קיצוניות, הוא חיפוש כלי עזר לבחינת השאלה האם כל אחת ממצוות התורה היא מצווה תכליתית המציירת מציאות אידיאלית – ואזי אל לנו להיסחף אחר האנושות, או שמא המצווה היא רק נקודת ציון בדרך אליה מכוונת התורה – ובמקרים אלו עלינו לשמוח בהתקדמות האנושית ולהדבק בה.

תשס"ו