הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)אין עוד עם בעולם שסומך את יום הזיכרון הלאומי ללוחמי תקומתו לחגיגות יום העצמאות שלו, על ייסוד ריבונותו המדינתית בארצו. במחשבה ראשונית ניתן להבין מדוע נכון להפריד בין יום נוגה, שיש בו התייחדות עם הנופלים, צער והוקרה, ובין יום של שמחה לאומית על הקמת המדינה ועצמאותה. המעבר החד ביניהם אינו פשוט, במיוחד למשפחות השכולות, שכאבן מתעצם ביום זה וקשה להן לבצע את המעבר בצורה חדה. הנימוק להחלטה היה: "יש להעלות על ראש שמחתנו זכר אלה שמידם באה לנו העצמאות" (דוד בן-גוריון). מה ניתן ללמוד מהעובדה שההחלטה לסמוך בין שני הימים הללו התקבלה כבר בשנים הראשונות של המדינה, מראשית קביעת הימים הללו כחלק מהמתכונת של המדינה הצעירה, ושזוהי סמיכות ייחודית לנו כעם ישראל, שאינה קיימת בשום עם אחר?
בכל העמים קיומו של הצבא ומלחמותיו נועדו לשמר את השרידות של הקולקטיב ואת האינטרסים שלו, שזהו הצורך הקיומי הבסיסי ביותר. לשם כך צריך שיהיו בו אנשים שיהיו מוכנים לסכן את חייהם הפרטיים כדי שהקולקטיב ימשיך להתקיים ולשרוד, משום ש"אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף!" ויש מחיר לקיום הלאומי הקולקטיבי.
אולם, מראשית הרעיון של הקמת מסגרת מדינתית של ריבונות יהודית, עוד בתקופת התנ"ך, המטרה שלה לא הייתה רק לשמר את השרידות הפיזית של העם היהודי, אלא הייתה לה מטרה עצמית, ערכית. לעם היהודי יש ייעוד ייחודי בהיסטוריה: לשאת את האמונה בקב"ה. שאיפתו להקים מדינה היא כדי שהיא תהווה מסגרת למימוש ייעודו הערכי בעולם, שתממש עולם ערכים אמוניים ייחודיים ועקרונות מוסר נעלים. זאת המדינה שעם ישראל חלם לחזור ולהקים במהלך אלפיים שנות גלותו.
אחד מהערכים החשובים ביותר שלה הוא שמירה על הקיום הלאומי של עם ישראל ועל המסגרת הריבונית שלו, כדי שיממש את ייעודו. זהו ערך נעלה, שלשם ההגנה עליו מוכנים בני האומה למסור את הנפש הפרטית, ועליו נשבע או מצהיר כל חייל: "ולהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". מתוך עולם ערכים נעלים אלה של עם ישראל הוא שואף לחירות ולהנהגה דמוקרטית שנבחרת על ידי הרוב ומממשת את רצונו.
במהלך המלחמה האחרונה אנו נחשפים לדברים שכתבו הלוחמים הגיבורים הקדושים, שמסרו את נפשם, שבאו מכל קצוות הקשת של החברה הישראלית. הדברים שכתבו משקפים את המניע הערכי-היהודי שלהם ואת אצילות נפשם, שהניעו אותם להתייצב ללחימה מתוך מודעות מלאה ונכונות לשלם כל מחיר שיידרש. ולדמותם של לוחמים רבים שבאו מבתי המדרש, שביד אחת החזיקו בנשק וביד השנייה את התורה, מקור הערכים היהודיים מאז עלה העם היהודי על במת ההיסטוריה, ומקור תעצומות נפשם וגבורתם.
בסמיכות של יום הזיכרון ויום העצמאות יש שני מרכיבים ערכיים: המרכיב הערכי של ההוקרה וההצדעה מצד החברה הישראלית למי ששילמו את המחיר היקר מכול כדי להמשיך את הקיום היהודי, להצדיע להם ולהוקיר להם טובה על שבזכותם אנו קיימים; והמרכיב הערכי העצמי של מדינת היהודים, שמתגלה חשיבותו בזכות הזכרת הלוחמים הקדושים, שמתוך המודעות למרכיב הערכי הזה היו מוכנים למסור את נפשם להגנה על קיומו.
לא בכדי ימים אלה חלים בימי ספירת העומר. הימים שבהם אנו מתאבלים על מות תלמידי רבי עקיבא. תלמידי רבי עקיבא היו בני ישיבות ותלמידי חכמים גדולים. בעת שנוצר איום על המשך הקיום של היהדות על ידי גזירות הרומאים, הם נקראו לדגל על ידי רבי עקיבא, שהיה יד ימינו של בר כוכבא, ויצאו להילחם ברומאים כדי להציל את עתיד העם היהודי. ביד אחת החזיקו את החרב וביד השנייה את התורה. התורה הייתה מקור תעצומות הנפש שלהם והגבורה בקרב. בתחילה המרד נחל הצלחות כבירות מול הצבא החזק של האימפריה הרומית, אולם לבסוף הוא נכשל, והתלמידים מתו "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות סב ע"ב). כי כשאין 'רעות לוחמים' ואחדות לא ניתן לנצח. וגם רבי עקיבא נתפס ומוצא להורג במיתה קשה. כישלון המרד האיץ והחריף את חורבן הארץ והגלות. על כך אנו מתאבלים לדורות כדי שנפיק את הלקח לשימור תקומתנו וריבונותנו.
בשבת נקרא את פרשות תזריע ומצורע. במרכז הפרשה נגע הצרעת לגווניה. הצרעת היא נגע פסיכוסומטי ניסי, מאוס. על פי חז"ל הוא בא לאדם בגלל לשון הרע וגאווה. ולכן המצורע מוצא אל מחוץ למחנה: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג מו). בפרשתנו המשילו חז"ל את סוגי הנגע הפוגע ביחיד לאויבי ישראל שפוגעים בו ברמה הלאומית: "…נגע צרעת זו אדום, שבאתה מכוחה של זקן" (ויק"ר טו, ט). אדום היא רומי, וכוחה לפגוע בעם ישראל בא לה "מכוחה של זקן" – מיצחק אבינו ע"ה, שבירך את עשו באומרו: "ועל חרבך תחיה" [בראשית כז, מ], "ועל זה סומכת אדום, וזו היא שעומדת להם בזמן הזה" (יפה תואר שם). אולם לעתיד לבוא הקב"ה יבוא חשבון עם רומי, שהצרה לעם ישראל, החריבה והגלתה אותו, ובמיוחד על הריגת רבי עקיבא: "והיה בעור בשרו לנגע צרעת, זו מלכות אדום, שהקדוש ברוך הוא מלקה אותו בצרעת ואת השר שלו וכו'. ולעולם הבא הקב"ה יושב בדין על מלכות אדום ואומר לו: למה היית משתעבדת בבני? והוא אומר: לא אתה הוא שמסרתם בידינו?! והקב"ה אומר לו: ובשביל שמסרתי אותם בידך, לא שמת עליהם רחמים?! 'על זקן הכבדת עולך מאד' (ישע' מז, ו). זה רבי עקיבא, ששעבדה בו מלכות אדום מה שאין סוף" (תנחומא תזריע יא).
ולעתיד לבוא תנצח גבורת ישראל גם את עוצמתו של אדום: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו, וְהָיְתָה לַד' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א, כא).
(הדברים נכתבו לזכרו של סמל טוב-אל יוסף לפשיץ הי"ד)
