הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני עריםביום העצמאות השנה, נציין שבעים ושמונה שנים להולדתה של מדינת ישראל.
שבת זו שבה אנו עומדים, פרשת תזריע-מצורע, נמצאת בדיוק בתווך שבין שני מועדים: יום שביעי של פסח, היום שסיים את חג המצות, ויום העצמאות, אותו נציין בשבוע הבא.
שני המועדים הללו נמצאים תמיד בדיוק במרחק של שבועיים זה מזה, ושניהם יחולו תמיד באותו יום בשבוע (השנה – יום רביעי). אני מבקש להקדיש את השורות הבאות לבחינת היחס שבין שני המועדים הללו.
נתחיל עם שביעי של פסח. היום הזה, מבחינות רבות מהווה את יום ההולדת של עם ישראל. השביל שנבקע בתוך הים, ביום השביעי ליציאת מצרים, הוא מעין תעלת לידה שבה עובר עם ישראל, ובאמצעותה ומכוחה הוא נולד כעם עצמאי ובן חורין. ליל פסח הוא תחילתו של אירוע הלידה, ושביעי של פסח הוא מימושה וסיומה.
התקופה הארוכה של שעבוד מצרים מהווה את תקופת ההריון של עם ישראל.
יש מקום לשאול: מדוע בכלל יש צורך בכל האירוע הזה שמתרחש על הים? הרי בני ישראל כבר יצאו ממצרים, לאחר עשרת המכות, ובסופן מכת הבכורות. מדוע יש צורך, לאחר כל הניסים והפלאות שהתרחשו על אדמת מצרים, באירוע נוסף על הים, ובמפגש נוסף עם המצרים לאחר שלכאורה כבר הצלחנו לחמוק מארצם ומשליטתם? נשוב בהמשך לשאלה הזו, אבל עוד לפני כן, נרצה לעמוד על קשר פלאי ומפתיע שמתקיים בין יום העצמאות לבין שביעי של פסח, גם מבחינת התאריכים והימים של שני המועדים הללו, בתוך הרצף של כלל מועדי השנה.
כבר לפני מאות רבות של שנים, דרשנים עמדו על מאפיין מעניין שקשור בזיקה שבין הימים של חג הפסח לבין שאר מועדי השנה (החישוב מופיע באופן מלא לראשונה במחזור ויטרי שנכתב בסוף המאה ה 11, על ידי רבי שמחה מויטרי, מתלמידיו של רש"י), ומשם הוא מופיע במקומות רבים נוספים, בין השאר בשולחן ערוך (סימן תכ"ח, סעיף ג). המבנה הזה קשור לצמדי האותיות שנקראים א"ת ב"ש: האות הראשונה בא"ב קשורה לאות האחרונה, האות השנייה לאות שלפני האחרונה, וכך הלאה.
וזהו המבנה שנוצר באמצעות צמדי האותיות הללו של הא"ת, ב"ש, שמקשר בין שבעת ימי חג המצות לבין שאר מועדי השנה:
באותו יום בשבוע שבו חל יום א של פסח – יחול תמיד גם תשעה באב באותה השנה.
באותו יום בשבוע שבו חל יום ב של פסח – יחול תמיד גם שבועות.
באותו יום בשבוע שבו יחול יום ג של פסח – יחול תמיד גם ראש השנה.
באותו יום בשבוע שבו יחול יום ד של פסח – יחול תמיד גם היום שבו מסיימים את קריאת התורה – שמיני עצרת.
באותו יום בשבוע שבו חל יום ה של פסח – יחול תמיד גם צום יום הכיפורים.
באותו יום בשבוע שבו יחול יום ו של פסח – יחול תמיד גם חג הפורים הקרוב לפסח מלפניו.
עד כאן – הכל טוב ויפה. מועדי השנה מסודרים לפי סדר הימים של חג הפסח, ועל פי צמדי האותיות של הא"ב.
אך לחג הפסח יש יום אחד נוסף, שאותו הזכרנו קודם לכן. שביעי של פסח. וליום הזה לא נמצא זוג, לא במועדי השנה, ולא באות ע' שמתאימה לאות ז.
כך היה המצב, עד שלפני 78 שנים בדיוק עמד דוד בן גוריון בשעות בין הערביים של יום שישי, והקריא את מגילת העצמאות בשעות האחרונות של יום ה' באייר.
ומאז, נמצא בן זוג גם ליום השביעי של פסח. בכל שנה, ביום בשבוע שבו חל שביעי של פסח, יחול גם יום העצמאות.
הקשר בין שני המועדים הללו אינו רק קשר חיצוני, שכן גם במישור העמוק והעקרוני יותר ישנה זיקה בין שני המועדים הללו.
שאלנו קודם מדוע בכלל יש צורך בקריעת ים סוף, מה האירוע הזה מוסיף על האירוע של יציאת מצרים? ובכן – עד לאירוע הזה, בני ישראל אמנם יצאו ממצרים, אך עדיין לא השיגו את עצמאותם המנטלית והתודעתית. עצמאות זו הושגה רק כאשר הם הצליחו למצוא את החוסן המנטלי להתחיל ולצעוד לתוך מימי ים סוף, ורק לאחר שהם ראו את אויביהם מוטלים בתבוסתם המוחצת בתוך מימי הים. מאורע זה יצר את החוסן התודעתי, את העצמאות הרוחנית שבלעדיה יציאת מצרים לא יכולה להגיע למיצויה השלם. ואכן, שביעי של פסח – הוא יום העצמאות הראשון שלנו.
לידתו של עם ישראל, מגיעה בדיוק שבעה ימים לאחר תחילת גאולתו בחג הפסח. בדיוק כפי שבלידת זכר, כפי שלמדנו בפרשתנו, מסתיימים ימי טומאת היולדת לאחר שבעה ימים, ומתחלפים בימי הטהרה.
ארבעה עשר יום לאחר שביעי של פסח, אנו חוגגים את יום העצמאות, ואת לידתה של מדינת ישראל. בדיוק כפי שלאחר לידת בת, ימי הטומאה מתחלפים לימי טהרה לאחר ארבעה עשר יום.
ההבדל היחיד הוא שעל ים סוף הקב"ה נלחם את מלחמתנו במצרים. ואילו ביום חג עצמאותנו, המשימה ללחום את מלחמת עצמאותנו הוטלה עלינו עצמנו בידי ההשגחה העליונה.
משימה כבירה שהוטלה עלינו, ושעמדנו בה בעוז ובגבורה. בימים ההם, כבזמן הזה.
