יעקב ספוקויניבשבת זו, בעיצומם של עשרת ימי הזיכרון וההודאה, נקרא בהפטרה את הפרק האחרון בנבואת ישעיה: "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי." נבואה זו כאילו נכתבה במיוחד על הימים האלה. יש בה לגלוג על הלועגים לציון וירושלים ורואים לבוֹשתם את ההפך הגמור שמתגשם: את השמחה והשפע הגדול בירושלים, את סופה של העבודה הזרה, את קיבוץ הגלויות, ואת חלקם של הגויים בגאולה. באמצעה מופיעים הפסוקים: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָלַיִם וְגִילוּ בָהּ כׇּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כׇּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ… כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָלַיִם תְּנֻחָמוּ." ה' מבטיח לנחם את עם ישראל על כל התלאות שעבר בגולה באמצעות בניין ירושלים. כיצד תיגאל ירושלים? בדם ואש כנאמר בהמשך: "כִּי הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ."
זכינו לחיות בתקופה בה הדברים מתגשמים. בד בבד עם האבל הכבד על הנופלים במערכות ישראל, הגיעה 'אתחלתא דגאולה.'
כך ממש התרחשו הדברים במלחמת העצמאות. בעוד גוש עציון על כ-250 חלליו עולה באש, נעשו ההכנות הקדחתניות להכרזת העצמאות. כל הקשיים התנקזו לשלושת הימים המכריעים. מחלקת המדינה האמריקאית הפעילה כל לחץ אפשרי על ראשי הסוכנות היהודית וראשי היישוב, לבל יכריזו על הקמת המדינה. לחץ כבד הופעל גם על הנשיא טרומן לחזור בו מהתמיכה בעצמאות ישראל, עקב החשש מהקמת מדינת-חסות סובייטית. הלחץ הצבאי לא פסק לרגע ואפילו התעצם, כאשר הדרך לירושלים, שכבר שוחררה, נחסמה שוב. ארצות-ערב איימו לפלוש למדינה מיד עם הקמתה וכוחות הליגה הערבית כבר עשו את דרכם אליה. הלגיון הערבי הירדני, בניגוד להבטחת הבריטים, התערב במערכה וכבש את גוש עציון, בואכה ירושלים.
הבריטים לא חדלו להפריע לעצמאות ישראל. הם מנעו עד הרגע האחרון מכל תגבורת בנשק ובכוח-אדם להגיע ארצה. לעומתם, הכוח הפוליטי היהודי דרש עצמאות. מרכז מפא"י, מרכז מפ"ם וכמובן הרביזיוניסטים הבהירו כי יש להכריז על הקמת המדינה מיד עם עזיבת הבריטים. ההכנות להכרזה נדחו ממש עד הרגע האחרון מחשש לטרפוד בריטי. בנוסף, ההכנה הפוליטית נתקלה בקשיים. 'מועצת העם', הגוף שאמור להכריז על העצמאות ו'מנהלת העם', הגוף שאמור לנהל את המדינה, עדיין לא התכנסו. חלק מהאנשים היו בירושלים הנצורה וחלק היו בשליחויות בחו"ל. ערב הקמת המדינה, בשעה 18:00 התכנסה 'מנהלת העם' לישיבתה האחרונה. לישיבה זו הגיע הרב מימון מירושלים באווירון דו-מושבי שיכל להביא נוסע אחד בלבד. בדרכו חזרה לירושלים כדי להביא את יצחק גרינבוים, לקח עמו הטייס את גולדה מאיר מת"א, אלא שבאמצע הדרך, בסביבות שער-הגיא, חדל המנוע לפעול. הטייס, מתנדב מדרום-אפריקה, חשב לנחות נחיתת אונס בכפר ערבי "ידידותי", אך גולדה שכנעה אותו שאין "ידידות" כזו בנמצא, והוא שב על עקבותיו ונחת 'נחיתת-אונס' בת"א…
קושי אחר היה במציאת מקום ההכרזה. תחילה חשבו לקיים את ההכרזה בבית 'הבימה' החדש. מינהלת העם חששה מהפצצה מהאוויר בעת ההכרזה, אם יתפרסמו המיקום והמועד. לכן הוחלט על מקום קטן יותר ומוגן יותר, בקומת המרתף של מוזיאון ת"א, לשעבר ביתו של דיזינגוף. צמצום מספר המשתתפים לא מנע את הפרסום ואף גרם לכאב ראש למארגן זאב שרף, שהתקשה לעמוד בלחץ המבקשים להשתתף בטקס.
הוויכוחים על נוסח ההכרזה, התקיימו אף הם עד לערב ההכרזה. בן-גוריון התנגד לאזכור תכנית החלוקה [מטעמים מובנים] ולמילים מסוימות בנוסח. בוויכוח על הזכרת שם ה' במגילה, הכריע ב"ג כי ייכתבו המילים "צור ישראל" בלי המילה "וגואלו" וכ"א יפרש את הביטוי כרצונו. הוויכוחים גרמו לכך, שלשלושת דפי הכרזת העצמאות צורף דף קלף, שעליו חתמו חברי מועצת העם ורק אח"כ נכתבה עליו ההכרזה בכתב-סופר, כיאה למגילת העצמאות של העם היהודי.
Yaakovspok1@gmail.com.
