מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)השורות הבאות נכתבות בשבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל וחללי פעולות האיבה ויום העצמאות שלאחריו. אם יש בלוח השנה ימים המשקפים את תמצית חיינו בארץ הזו, הרי הם הימים הללו. אלה הם ימים של טיפוס מבירא עמיקתא של זיכרון השואה אל איגרא רמא של התגשמות החזון הציוני, ימים שאמורים להסתיים בהודיה גדולה ובשמחה שעולה על גדותיה. ואף על פי כן, קשה להשתחרר מן התחושה שחוט של עצב נמשך על פני ימים אלה גם ביום שבו נתקע דגל ישראל בפסגת ההר.
ימינו אלה, שראשיתם בשמחת תורה תשפ"ד, בה אריע הטבח הנורא ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה, בתוככי גבולות מדינת ישראל, פסגת החלום הציוני, שהוקמה כדי שאירועים כמו השואה לא יישנו עוד, והמשכם במלחמת חרבות ברזל על חלליה, פצועיה, חטופיה ומפוניה, מלחמה אל מול מאות מיליוני מוסלמים המבקשים את נפשנו, בעשרות מדינות המקיפות את מדינת היהודים הקטנה, מלחמה הנמשכת כבר כמעט שלוש שנים ואיש אינו יכול לנבא את סופה, וממש בימים אלה מריצה אותנו ללא הרף למקלטים ולממ"דים, דרוכים וחרדים מהטילים המונחתים עלינו מארבע כנפות המזרח התיכון. ימים אלה הם ימים מטלטלים, הנפש היהודית ציונית ישראלית אינה יודעת מנוח, ודומה שגם יום העצמאות אין בכוחו למלא אותה בשמחה שלמה.
יכולתה של המדינה לחגוג ביום העצמאות, ללא כל הסתייגות הפוגעת בשמחה, הייתה נעוצה בכך שנראה היה שימי הזיכרון הקודמים ליום העצמאות מנציחים אסונות וקשיים שהם נחלת העבר, והם לא ישובו עוד. יהודי הגולה המושפלים פינו את מקומם ליהודים "יפי בלורית והטוהר" ול"דור בארץ" שאיש לא יכול להם. אירועי שמחת תורה ניפצו באכזריות את האגדה הזו. הישראלי, שנפרד כבר מדמותו היהודית, מצא עצמו לפתע בתוככי מציאות ששמע עליה מסביו וסבתותיו. השיר "מגש הכסף", שהיה הד של זיכרון למלחמה רחוקה, חזר לפתע להזכיר לנו שמדינה איננה ניתנת עליו אלא על נעריו.
אחרי 78 שנות עצמאות מגלה מדינת היהודים, התגשמות החזון הציוני שהיה אמור לגאול אותנו מייסורי הגלות והשנאה, שנחישותם של אויביה להשמידה רק הלכה והתחזקה עם השנים, ושהאנטישמיות לא רק שלא נעלמה עם השנים אלא אף הרימה את ראשה.
ובמילים פשוטות: דרך ארוכה מחכה עוד למדינת ישראל כדי להגיע לרגע שבו תגשים הגשמה מלאה את החזון הציוני, שנדמה היה שבא לידי הגשמתו עם הקמתה. מדינת ישראל והעם היושב בציון מגלים לפתע שאחיזתנו בחבל ארץ זה אינה מובנת מאליה, ושנצטרך לחיות עוד שנים רבות על חרבנו. הידיעה הזו המחלחלת להכרתנו אינה פשוטה לעיכול והיא מחייבת חשבון נפש, שלצערו של כותב השורות הללו אינו קורה.
שתי סכנות גדולות אורבות לה למדינת ישראל ומאיימות על קיומה. הסכנה האחת היא מצידה של היהדות החרדית. מה שנראה בתחילת ימיה של המדינה כמשהו טורדני ובלתי מזיק, שהיא יכולה להתעלם ממנו, הפך לאיום של ממש על המפעל הציוני, והימים האלה, בהם הוא נלחם על נפשו, חושפים את עומקו של האיום. הגידול בשיעורה של היהדות החרדית בתוך החברה הישראלית, ואי כניסתה אל מתחת האלונקה הישראלית, מטילים צל ענק על יכולתנו לעמוד במערכות שעוד צפויות לנו.
הסכנה השנייה המרחפת מעל שמינו היא סכנת מלחמת האחים דווקא בין הנושאים בעול קיומה ובעול הגנתה של המדינה, בין הציונות החילונית ובין הציונות הדתית. הציונות הייתה הדבק המאחד בין שני המחנות הללו. מייסד הציונות הדתית, הרב ריינס, וגם הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, הרב קוק, ראו בעצם השאיפות הציוניות של המחנה החילוני סימנים של התקרבות ל"רוח האומה".
אפשר לומר ששני הרבנים הללו היו תמימים במקצת. המחנה החילוני היה ספוג בערכים אחרים מבית מדרשו של "הרוח האירופי", ועל ברכי ערכים אלה הוא הלך והתרחק מהמחנה הדתי. אפשר לומר שהחילוניות על ערכיה היא שהייתה מבחינתה הציונות "האמיתית". המחנה הציוני הדתי, אף כי אימץ ערכים ליברליים, לא נטש לרגע את נאמנותו הבסיסית לערכי הדת היהודית.
המלחמה והרעות העוצמתית בין הלוחמים נוטעות בנו לעיתים תחושה שאש המחלוקת נמצאת בדעיכה, ואולם אין זה אלא חזיון תעתועים. מי שאוזניו כרויות היטב מבחין היטב ברחש המחלוקת הלוחש תחת ביתנו ללא הרף, יודע כי האש רק כבושה והיא רק ממתינה לרגע שבו תפרוץ במלוא עוצמתה. ההיסטוריה היהודית לא מותירה כל מקום לספק בדבר סכנתה הגדולה לקיומה של מדינת ישראל.
עד שלא יוסרו האיומים הקיומיים הללו מעל המדינה, לא תהיה שמחתנו ביום העצמאות שלמה, גם אם ניצחונותינו בשדה הקרב יהיו מזהירים.
הנדע להסיר את העננה הזאת מעל ראשנו?
