ווגנר דבורה (ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג", dvorawagner@gmail.com)די סמוך לשמחת תורה הנורא, מתוך תחושה עמוקה של חוסר אונים ורצון בוער לעשות משהו, הצטרפתי לפרויקט "סיפור. חיים" להנצחת נופלי חרבות ברזל. עד כה ערכתי שני ספרים על שני גיבורי ישראל, זה המעט שיכולתי לעשות, לתת מעצמי, ממה שאני יודעת לעשות. הנתינה הזאת עזרה לי לחוש שבמידה מסוימת יש לי חלק כאן, שאני שייכת.
אולי לא בעוצמות האלה, אבל בכל שנה, כשמתקרבים יום הזיכרון ויום העצמאות אני מרגישה את אותו צורך לעשות משהו כדי להשתייך, כדי להיות חלק מהישראליות שלא נולדתי לתוכה. מלך שלח לי מאמר מאת אלאנה נויהאוז, מייסדת ועורכת מגאזין טאבלט, ופתאום הבנתי משהו: המהות של מה שמתרחש במדינת ישראל היא בדיוק הנקודה הזאת של העשייה. כל אחד מאתנו מצטרף כאן על ידי נתינת מה שיש לנו ובנו.
בעולם יש תנועה של טשטוש זהויות וגבולות. במדינות המערב הלאומיות נתפסת כשריד בעייתי של העבר. כאן לעומת זאת היא כוח יוצר. בישראל לא עסוקים רק בזיכרון, בישראל עושים. השתייכות מתוך השתתפות פעילה. להיות רלוונטיים על ידי פתיחות, סקרנות, חדשנות.
עם ישראל שרד לאורך מאות ואלפי שנים ללא טריטוריה, מתוך קשר רעיוני בין קהילות שהמכנה המשותף ביניהן היה דתי ולשוני לצד משאלת לב לשוב לנחלת אבותינו. היסטוריה של רדיפות בכל קצוות העולם אליהם הגענו פיתחו בנו תרבות רב-גונית. אעז ואומר שאולי זהו הסוד במודל הפסיפס ההולך ומתגבש במדינת ישראל בשלהי העשור השמיני לקיומה.
נויהאוז מדברת על האובססיה של העולם אל מול המקרה הציוני כמדינת לאום. אני חושבת שמה שמפריע להם הוא דווקא שגשוגם של היהודים בתוך הכאוס הכללי. ממשיכים ליצור, ללדת, לבנות, להמציא, לחדש, להיות יפים ואפילו לשמוח (איפה אנחנו במדד האושר העולמי?), תוך כדי מלחמות קיומיות מבחוץ ומבית. לא נתפס, הא?
כמעין תשובה לשנאה הלא הגיונית שיש כלפינו, נויהאוז מציעה לעולם לאמץ את המודל הציוני המורכב לדבריה מזהות לאומית חזקה, פתיחות, חדשנות והסתכלות לעתיד ולא רק לעבר.
אני אבל סבורה שלא משנה מה נעשה או נציע לעולם, מה שבאמת מטריד את שונאינו הוא עצם קיומנו. ככה פשוט. אני מאמינה שהדרך היחידה לשמור עלינו היא השייכות באמצעות עשייה ותרומה הדדית. כל פרט חשוב, כל אחד מאיתנו הוא אבן בפסיפס המרהיב הזה, בלעדיו יישאר חור, יחסר חלק.
