לא "הכל דיבורים"

יותר מפעם אחת מזהירה התורה על מידות ומשקולות מתוקנים, וגם בפרשתנו נאמרו פסוקים מפורשים על חובת ההקפדה בתחום זה: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". סיום הפסוק בהזכרת יציאת מצרים מלמד גם על המשקל הגדול שהתורה מייחסת לחובה הזו, ורש"י בפירושו הראשון לפסוק מעצים את משמעות מצווה זו, וקובע כי יציאת מצרים נעשתה לצורך כינונה של חברת צדק, שאין בה רמאות בתחום המידות והמשקולות. הסיבה לחומרת האיסור הזו ברורה: משעה שאין אמון במדידה – כל חיי המסחר מעוותים, והחשדנות המתמדת אינה מאפשרת את הקיום. לא זו בלבד, אלא שבדרך כלל מי שנפגע ממידות לא מתוקנות הם העניים, שכן לגביהם ההבדל שבין משקלו האמיתי של המוצר ובין מה שמצהיר עליו המוכר – עלול להיות הבדל בין שובע לרעב.

כדרכם של חכמים, הם חדרו לעומק מהותו של האיסור, ולמדו ממנו כי מדובר בחובה להימנע מתשתית שקר של הקיום: "…אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק. אמר אביי: ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב" (בבא מציעא מט ע"א). בדברים אלה הם מכוננים הליכה נאמנה בדרך התורה, שמורחבת לאופי החברה כולה. בין אם מדובר בכך ש"מילה היא מילה", שזו משמעות החובה שיהא הן שלך צדק ולאוו שלך צדק, ובין אם מדובר בחובה להימנע מתרבות חנפנית וצבועה, של אחד בפה ואחד בלב. שתי ההתנהגויות האלה פוגעות פגיעה חמורה לא פחות בקיומו של המוסר האישי וההתנהגות האתית הראויה, ולמעלה מכך – ביכולת לקיים חברה שהנאמר בה הוא אכן מה שמתכוונים אליו, ואין היא חיה בתרבות של שקר ובעולם של הטעיה.

פרשת השבוע מצווה אפוא להתייחס בצורה מכוונת לדברים שנאמרים. לא "הכל דיבורים", ולא התעלמות מהחובה למלא אחר התחייבויות, כי אם להפך: אדם צריך להתרגל לכך כי היוצא מפיו הוא "צדק", וזאת בשני מישורים. המישור האחד הוא המישור העובדתי: קילוגרם הוא קילוגרם, הבטחה היא הבטחה, התחייבות היא התחייבות, וכל היוצא מפיו של אדם מהווה מעין חוזה, גם אם לא נחתם באופן המשפטי. זוהי מחויבות מוסרית ותורנית. המישור השני הוא עצם החובה לדייק בדברים הנאמרים עצמם ובמקורם, ולצמצם את הפער שבין מחשבותיו ותחושותיו ובין מה שנאמר על ידו, כדי שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב.

חלק גדול מהכישלון הפוליטי שאנו מצויים בו נובע מחוסר הקפדה על שני עקרונות אלה. בתחילה – הבטחות שהן עצמן אחד בפה ואחד בלב, ללא כל יכולת לעמוד בהן כפי שנאמרו, וזאת כדי להשיג הישגים לטווחים קצרים, בלי להיות נאמן ל"צדק" שבדברים; ובשלב השני – מבט ציבורי על עמידה בהתחייבויות כאל "אגו" או "גאווה", בעוד שזו חובה מהמדרגה הראשונה. בתסבוכת עצמה יעסקו אנשי המפלגות. אולם בתיקון מידת האמת והיושר צריכים לעסוק כולנו.

(אחרי-קדושים תשפ"א)