מיהי המדינה?

זה אירע בשירות המילואים הראשון שלי. הייתי כבן 22, סוף שיעור ד' בישיבה. היה זה מיד לאחר ההתנתקות ואותנו לקחו לאייש מוצב בעוטף עזה. המחלוקת הציבורית בישראל היתה בשיאה. הציונות הדתית ליקקה את פצעיה הטריים. המפונים עוד לא מצאו בית. רמיסת זכויותיהם של חבריי וחברותיי שהתנגדו התנגדות דמוקרטית למהלך עוד הטרידה את מנוחתי. ותחושת תסכול עמוקה מהממשלה ומגיני הדמוקרטיה בערה בי.

יום אחד שובצתי לשמירה במגדל התצפית עם בחור מהפלוגה, שעוד לא כל כך הכרתי. אני לא אשכח את דמותו. הוא היה יחסית מבוגר לגיל מילואים (נושק לארבעים), מתולתל עם שער מאפיר, ועם נעלי גומי אדומות עם חורים, שנראו לי אז כל כך מכוערות. לימים מצאתי את עצמי נועל נעליים כאלו בעצמי, רק בצבע שחור. קראו לזה קרוקס.

עלינו יחד לשמירה. הוא סיפר לי שהוא תל אביבי חילוני, בזוגיות בלי ילדים ועם כלב שהוא מגדל. הוא מרוויח טוב, מעשן מפעם לפעם ומצביע מרץ. כמובן, הוא תמך בהתנתקות. אני הצגתי לו את עצמי כהפך הגמור ממנו. בחור ישיבה, כיפה סרוגה, מצביע ימין ותומך בהתנחלויות שהסתנן לגוש קטיף כדי למנוע את ההתנתקות. חשתי שאין לי כל כך על מה לדבר איתו. התכוננתי לשלוש שעות של ריב.

את התגובה שלו אני לא שוכח עד היום. "אתה חושב שאנחנו לא באותו צד? אז אתה טועה", אמר לי. "שלא תתבלבל", הוסיף. "האויב שלנו הוא משותף. שם מעבר לגדר. אני ואתה שייכים לאותו עם. לאותה מדינה". האמירה שלו טלטלה אותי. אני החשבתי את עצמי כאידיאליסט, כציוני שורשי. אל השמירה איתו באתי בתחושת גאווה וגם עליונות. התבוננתי עליו ממקום לעומתי, כמי שאוחז בתרבות ריקה וחסרת חזון. אבל דווקא הוא ראה אותי אחרת. עם כל ההבדלים בינינו, דווקא הוא ראה אותי כאח וכשותף. המחלוקת בינינו לא בלבלה אותו מבחינה זהותית ולא השכיחה ממנו את העובדה שאחים אנחנו. בעקבות כך, השלוש שעות שבילינו יחד היו מהנות וטובות.

האירוע הזה נחרט בי. הוא המחיש לי את חוסר היכולת שלי להבחין בין שני מרחבים, שיוהן הברמאס, פילוסוף חשוב שנפטר לאחרונה, עסק בהם רבות: המרחב הפוליטי והמרחב הציבורי. המרחב הפוליטי הוא המרחב של מקבלי ההחלטות. זהו מרחב שמה שמפעיל אותו הוא הכוח. לנבחר הפוליטי יש סמכויות וכלים להוציא לפועל את תכניותיו ורצונותיו – באמצעות חוקים, תקנות ושליטה על מוסדות ביצועיים. בשל הכוח האצור בתפקידים הפוליטיים, אנו, כאזרחים, מתחרים בינינו מי יקבל את הכוח הזה לידיו. תחרות זו מעמיקה את ההבדלים בינינו, ומחדדת מחלוקות. המשחק הפוליטי הוא משחק סכום אפס – אם כוח אחד עולה לשלטון, האחר מפסיד.

בלי פוליטיקה כמובן לא נצליח להחזיק מדינה. אבל יחד עם זאת, חשוב שלצד המרחב הזה יתקיים גם מרחב אחר – ציבורי. המרחב הציבורי הוא המרחב שבו אנו נפגשים ומשוחחים, מחליפים דעות ומנהלים מערכות יחסים. גם זהו מרחב שבו ניתן לקדם ולעשות דברים, אך כאן הדבר נעשה לא באמצעות שלטון אלא באמצעות הציבור. אנו נרתמים לעשות יחד פרוייקט משותף. במרחב הזה לא הכוח שולט אלא שיתוף פעולה. אין אכיפה אלא התנדבות. הדברים לא נוחתים מלמעלה אלא צומחים מלמטה, והמשחק כאן הוא "פייר פלי". כולם מרוויחים כשאחד מרוויח.

גם במרחב הציבורי יכולות להופיע מחלוקות. אך בהיעדר כוח אכיפה, המחלוקות האלה אמורות להיות רכות יותר ולבטא שונות מבורכת. המחלוקת יוצרת כר להקשבה, לא לעימות. ואם המרחב הפוליטי הוא הכנסת והממשלה, המרחב הציבורי אמור להיות בתקשורת, ברשתות החברתיות, במוסדות החינוך והלימוד ואפילו בבית הקפה. המרחב הציבורי הוא למעשה התרבות שמבטאת את החיים האזרחיים היומיומיים של כולנו.

כשעליתי לשמירה ופגשתי את התל-אביבי, לא הגעתי לשם מתודעה ציבורית אלא פוליטית. כאידיאולוג צעיר, ואולי גם כציוני דתי גדוש מדי, הפוליטיקה השתלטה לי על התודעה. לכן התקשיתי לראות באותו בחור שותף טבעי. במקום הדומה הדגשתי את השונה. באתי למפגש איתו מעמדת עימות, כאילו אנו שני מתחרים על משאב אחד. הוא, לעומת זאת, ראה אותי מזווית ציבורית ולא פוליטית. הוא ידע לשים את ההבדלים והמאבקים בינינו בקונטקסט הנכון, והבחין בינם ובין המקום שבו אנו יחד חולקים יחד את אותו מרחב בשווה. הוא לימד אותי לשים גבול לתודעה הפוליטית ולתת מקום למרחב הציבורי.

כיום, כשאנו מצויים ערב חגיגות העצמאות שלנו ראוי שניזכר בחלוקה הזו. רבים מידידי, מימין וגם משמאל, רוטנים על מצבה של המדינה. התסכול שלהם מופנה כלפי מוקדי כוח. אלה טוענים שהמשפטנים שולטים יותר מדי ואלה טוענים שהממשלה היא הרסנית. בעקבות כך, השיח כולו בישראל הפך לפוליטי. זה קורה בתקשורת, בתרבות ואפילו במשפחות. הכל הפך לזירת מאבק, של שליטה והישרדות, על איזה קול יהיה דומיננטי יותר וישפיע על מקבלי ההחלטות. תאמר לי באיזה ערוץ טלוויזיה אתה צופה ואגיד לך מאיזה צד פוליטי אתה. תגיד לי איזה אוכל אתה אוכל או איזה עיתון אתה קורא וכבר אדע למי אתה מצביע.

זה גורלה של חברה שאיבדה את היכולת לשוחח ולקיים מרחב ציבורי א-פוליטי. הדבר חדר אפילו למשפחות שבהן כבר אי אפשר לנהל שיחה על עניינים שבמחלוקת.

לכל ידידיי אלה אני אומר: תשחררו. המדינה היא לא רק המרחב הפוליטי אלא גם ובעיקר המרחב הציבורי. המדינה היא אני ואתם והוא והיא. היא קהילה שמתפללת יחד. משפחה שסועדת יחד. חברים ועמיתים. היא שני חיילים, שמגיעים מתרבויות הפוכות, ועולים יחד לשמירה. אם אנו מתבוננים על המרחב הזה נגלה שם הרבה טוב, הרבה שיתופי פעולה, הרבה שיחה והרבה אחווה. יהודי יעזור לרעהו בכביש מבלי לבדוק למי הוא מצביע, ומבלי לריב איתו על השליטה.

אם נשים את המוקד על המדינה הזו נגלה הרבה טוב והרבה התנדבות והרבה אחווה. ואז מדינת ישראל תתגלה במלוא הדרה. לא משנה  מי שולט, אנחנו – במרחב הציבורי – מקיימים את חיי היום יום של המדינה. ועל כך יש הרבה להודות. ניתן לפוליטיקה מקום בחיינו אבל לא ניתן לה להשתלט על הכל. נזכור שהמדינה היא אנחנו, ובנו היא תלויה.