הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)אנחנו משתמשים במושג "בית" במובנים רחבים. "להגן על הבית" פירושו גם להגן על המדינה, "בית" הוא גם משפחה, במובן הפיזי והרגשי. כשאנחנו "הולכים הביתה" כוונתנו לא רק אל המקום הגיאוגרפי, אלא אל האנשים שנפגוש בו. צרעת הבית בעת הזאת מקבלת משמעות חדשה יותר. תחושה של פגיעה במקום הכי יקר לנו, אותו מקום שתפשתנו כבטוח ומוגן, חם וקרוב.
פרשות תזריע ומצורע עוסקות בטומאת הצרעת. התורה מקדישה להן יותר ממאתיים פסוקים המתארים כמעט כל אספקט אפשרי. מה מיוחד כל כך בצרעת?
ראשית – הצרעת היא מחלה. אמנם בניגוד למחלה מודרנית, אין לה גורם מובחן ולא סדרת סימפטומים קבועה. התורה מלמדת לא רק על נגעי-גוף אלא גם על נגעי-בגד ואפילו נגעי-בית – תופעות פלאיות, כימיות או פיזיקליות, הקשורות בצבע הבגדים וקירות הבית.
חז"ל אומרים על צרעת הבית שהיא דבר שלא היה "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר" (סנהדרין ע"א ע"א). מה צריך לדרוש ועל מה נקבל שכר? מה היא התנהגות שתגרום לבתינו לקבל צרעת, ומהי התנהגות שתמנע זאת?
התורה כרכה את נגעי הבתים עם ארץ ישראל, "כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר… וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא י"ד). האבן עזרא כותב, "כי זה נוהג בארץ לבדה בעבור גודל מעלת הארץ כי המקדש בתוכם והכבוד בתוך המקדש" (שם). במדרש מתוארת המחלה שהיא פועל יוצא של מערכת יחסים חברתית לוקה. הצורך להוציא את כל מה שיש בבית כחלק מתהליך הריפוי ולפתוח את הדלת מטרתו למנוע צרות עין, "על עשרה דברים נגעים באים…ועל עין הרע… שנאמר 'ובא אשר לו הבית' – מי שייחד ביתו לו ואינו רוצה להנות לאחרים…" (ויקרא רבה י"ז י"ט). צר העין – סגור ומרוחק מן החברה. מבקש הוא לשמר לעצמו בלבד את שבידו, לא להכניס איש אליו הביתה, אף לא להוציא מכליו חוצה כדי לעזור למי שצריך. כלוּא הוא בביתו-מבצרו. מה רפואתו של זה? ניתוץ ביתו והוצאתו – על כליו חוצה.
להבדיל מצרעת הגוף בה ראו חז"ל תוצאה של בעל הלשון המפריד ומרחיק בין אנשים בפיו, שעונשו בדד ישב מחוץ למחנה, צרעת הבתים מביאה את האדם חזרה אל תוך המחנה. הוא נותץ את ביתו ומוציא את תוכן ביתו ומראה אותו לחברה ממנה ניסה להיבדל ולהתרחק.
לאור הבחנה זו הוסיף הרב יהודה שביב שצרעת הבית – שלא כשאר צרעות – אינה נוהגת אלא בארץ אחוזתכם, שכן רק בארץ ישראל יש חובה מיוחדת על היחיד לשתף עצמו עם הציבור. רק בארץ ישראל יש ערך סגולי לציבור, לקהל "שאין קרוי קהל אלא בן ארץ ישראל" (רמב"ם שגגות, י"ג, ב').
על פי חז"ל כל פרשית נגע הבית איננה אורכת יותר משלושה שבועות, מתוכם שבוע ראשון להסגרה, לאחר שבוע מעת הסגרת הבית, מובא הכהן להמשך אבחנה. ואז ישנן שלוש אפשרויות א. נרפא הנגע. ב. נשאר כמות שהיה – עמד בעינו. ג. התרחב –פשה בלשון התורה. וכפי שמתארת הפרשה, לפעמים הקלקול הוא קטן, וניתן לתקנו בקלות, לפעמים יש לעשות שינויים קלים ולהחליף כמה לבנים, אך לעתים יש לפרק את כל הבית כולו ולבנותו מחדש.
כאשר אדם חונך את ביתו בדברי תורה וקדושה, הוא מבטא בכך את העמדה שהבית החיצוני מהווה רק מסגרת וקליפה. אולם ערכו האמתי נקבע לפי המטרה שלשמה מייעדים את הבית, ולמה שמקדישים אותו. כאשר קובעים את המזוזה שבפתח – קובעים בכך שקיימת דלת, וסינון מבוקר בין מה שנכנס הביתה ומה שלא, ובין מה שיוצא החוצה ומה שנשאר בתוכו.
הרב קוק הרבה לכתוב על הבית הלאומי, על המדינה היהודית טרם שהוכרזה, חנוכת הבית לערכי הנצח של התורה והקדושה מהווה איזון בין ערכי הפרט והכלל.
הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק במאמרו "איש ההלכה", כתב על הדלת הא-לוקית הפתוחה בפני כל אדם, "ההלכה אומרת כי כל דתיות המצטמצמת בקרן זווית של חבורה, כיתה או סיעה, ונעשית חלקם של אנשי סגולה בלבד – שכרה יוצא בהפסדה. האידאולוגיה הדתית הקובעת תחומים והמציבה גבולות בין בני אדם ביחסם אל האלקים, קוצצת בנטיעות. אם הדת אומרת, כי האלקים קרוב לפלוני (בשל יחוסו, אומנותו, כהונתו וכו') ורחוק מאלמוני, הרי היא מתחייבת בנפשה. אין אדם זקוק לעזרת אחרים כדי לגשת אל האלקים ואין הוא צריך למליצי יושר ומבקשי רחמים, לשלוחים וסנגורים. כל זמן שידפוק על שערי שמים, יזדקקו לו" ("איש ההלכה – גלוי ונסתר", עמוד 45),
