אנו נמצאים כבר שנתיים וחצי במערכה עצימה וקשה. בתקופה האחרונה המלחמה הולכת ומתגברת והיא כבר בין מדינות ומעצמות. המערכה גדולה ויוצאת דופן ומעלה מחשבות נוספות על המיוחד שבמעבר שבין יום השואה ליום העצמאות.
אחת הנבואות המפורסמות שמציגות את התחיה הלאומית היא חזון העצמות היבשות. במרכזה, מובל הנביא יחזקאל אל בקעה רוחשת שלד וסיד, סמל מוחשי ליובש ולחידלון, ונשאל את השאלה המהדהדת: "התחיינה העצמות האלה?". הנביא מתאר כיצד העצמות קרבות זו לזו, קורמות גידים ובשר, עד שהן הופכות ל"חיל גדול מאוד" הקם על רגליו. זהו אינו רק נס ביולוגי, אלא נמשל לאומי עמוק; ה' משיב בו לתחושת הייאוש של גולי בבל האומרים "אבדה תקוותנו", ומבטיח כי מתוך קברות הגלות והחורבן המוחלט, עתיד עם ישראל לשוב לתחייה, לעלות על אדמתו ולזכות להתחדשות רוחנית וריבונות מחודשת. ובכל זאת חז"ל סנהדרין (צב ע"ב) נחלקו האם נבואה זו היתה "משל" או אמת :
"דתניא, רבי אליעזר אומר מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו. …רבי יהודה אומר: אמת משל היה. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות".
אכן מחלוקת זו הוכרעה בימינו. מדינת ישראל קמה לאחר השואה הנוראה. לא משל אלא מציאות עכשווית, העצמות היבשות של הרוגי מחנות הריכוז ופליטי השואה קרמו כביכול עור וגידים וקמו לתחייה בדמות מדינת ישראל והתחייה הציונית. ניצולי שואה עלו לארץ והקימו משפחות. התקומה מהחורבן המוחלט המתגלם ב"בקעה מלאת עצמות" כפשוטו, באושוויץ, אל מדינת ישראל משקפת את הנבואה: "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ … הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".

באותה שואה נוראית היו רגעי ייאוש רבים וחוסר תקווה. אולם לאחריה נעשה הנס שאין שני לו: לראשונה בתולדות העולם, חזר עם עתיק אל אדמת מולדתו, וחידש בה את שפתו העתיקה, שהוכרזה 'שפת מתה'. שום עם לא רוסק והושפל עד תחתיות תהום ומתוכה הצליח להגיע למקומו – לארץ ישראל, כמו עם ישראל.
יותר משמונים שנה חלפו ואנו נמצאים בעיצומה של מלחמה קשה שמתנהלת בכל הגזרות. עוברים עלינו ימים קשים מנשוא, חלק בלתי מבוטל מהעם חש ייאוש. זה הרגע שעלינו להתבונן על חזון "תחיית העצמות היבשות" ולזכור שהגעתנו לארץ ישראל היא חלק מהגשמת חזון הנביאים. בחתימתה של אותה הסוגייה בסנהדרין מצוטטת הצהרה של רבי יהודה בן בבא שאמר: "אני מבני בניהם (=שהחייה יחזקאל הנביא), והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם".
אנו בני הדור השני זוכים שילדינו יילחמו על קיומה של מדינת ישראל תוך כדי סיכון חייהם. בשואה הארורה לא יכלו היהודים לעמוד על נפשם, וכיום אנחנו יכולים להגיע לכל מקום ולהכות באויבנו הרשעים. אנחנו שואבים כוחות מאותם ניצולי שואה שקמו לתחייה והקימו כאן בארץ דורות של צעירים שמוכנים למסור את נפשם למען עם ישראל וארץ ישראל .
בתקופה זו, המעבר בין יום השואה ליום העצמאות מקבל משמעות מיוחדת. אנו צועדים מהבקעה המלאה בעצמות יבשות אל מדינה שעומדת על רגליה בחירוף נפש. אם בשואה הוכחנו שאנו עם שלא ניתן להשמדה, ביום העצמאות אנו מוכיחים שאנו עם שנוטל את גורלו בידיו.
כשאנו עוברים מהתייחדות עם הקדושים לחגיגות יום העצמאות, אנו מזכירים לעצמנו ולאויבינו: השורשים שלנו עמוקים יותר מכל שבר, והעצמות שקמו לתחייה לא ישובו לעולם ליובשן. מדינת ישראל היא התשובה הנצחית למבקשי נפשנו, ובזכות האמונה והגבורה של דורות התקומה – עם ישראל חי וקיים לנצח.
