הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)באחד ממאמריי כתבתי כי יש להיזהר מלהפוך את חג הסיגד ל"חג האינג'רה" בלבד, כלומר לרוקן אותו ממשמעותו העמוקה ולהעמידו על ממד פולקלוריסטי חיצוני בלבד. חשש זה אינו תאורטי בלבד; במידה רבה, תהליך דומה התרחש גם ביחס לחג המימונה, שלעיתים איבד מעומקו הרעיוני והפך בעיני רבים ל"חג המופלטה", בעל גוון פולקלוריסטי ואף פוליטי.
עם זאת, בשנים האחרונות נדמה כי מתרחש שינוי מבורך. יותר ויותר קולות מבקשים להשיב לחגים הללו את עומקם הרוחני והחברתי, ולהדגיש את הערכים שהם נושאים בתוכם אמונה, אמון, פיוס, הכנסת אורחים, קהילה ואחריות הדדית. אני שמח להיות עד למפנה זה, ומבקש לשתף את הקוראים בחלק מן התובנות העולות ממנו.
כמדי שנה, גם השנה קיבלנו הודעה פשוטה ולא רשמית ש"כולם מוזמנים" לחג המימונה, במוצאי שביעי של פסח. כך, בפשטות ובנדיבות, מזמינים אותנו משפחת ועקנין – מוטי, מלכה והילדים. אשתי ואני, אני יליד אתיופיה והיא ילידת שווייץ, מגיעים מדי שנה, ובכל פעם אני מופתע מחדש. הבית פתוח לרווחה, ללא מחיצות, כמו אוהלו של אברהם. מוזיקה, שמחה, שפע של אוכל ובעיקר שפע של אנשים. ספרדים ואשכנזים, דתיים וחילונים, חסידים ומסורתיים. כולם יחד, ללא חשדנות.
אבל אז, בתוך כל השפע, מוטי עוצר לרגע ומדבר על מהות החג. אך מעבר לשמחה ולשפע, יש במימונה עומק רעיוני. יש המדגישים את חידוש הקשרים בין יהודים לשכניהם המוסלמים לאחר ימי הפסח, שבהם נשמרה הפרדה. במוצאי החג היו השכנים נפגשים שוב, מכינים יחד מופלטות, ומסירים את המחיצות. מוטי, ברוח הזמן, הגדיר את המימונה כ"חג האמונה" – לא רק אמונה דתית, אלא אמון באדם. פתיחת הבית אינה רק מחווה של הכנסת אורחים, אלא ביטוי עמוק לנכונות להיפגש, להקשיב ולראות באחר שותף.
מתוך כך הבנתי שהמימונה אינה רק חגיגה, אלא תרגול של אמונה. עצם פתיחת הבית לכל אדם, מיד לאחר חג הפסח, דורשת אמון, נדיבות ואמונה באדם. במובן זה, ניתן לראות הקבלה בין המימונה לבין חג הסיגד של יהדות אתיופיה. שני החגים מדגישים תהליכים של פיוס, חידוש ברית ושבירת מחיצות. שניהם מציעים מודל של קהילה המבקשת לבנות עצמה מחדש באמצעות אמון, זיכרון משותף ופתיחות.
בהקשר הישראלי, המימונה אינה עומדת לבדה. היא נטועה בתוך רצף טעון של ימים לאומיים: יום השואה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ויום העצמאות. רצף זה נע בין אבל עמוק לבין שמחה לאומית, בין זיכרון של אובדן לבין חגיגה של תקומה. המעבר החד בין ימים אלו מציב אתגר רגשי ותודעתי. כיצד ניתן להכיל בו־זמנית כאב וזיכרון לצד תקווה וחיים?
דווקא כאן מתגלה תרומתה הייחודית של המימונה. היא מגיעה לאחר חג הפסח חג הגאולה אך מהדהדת גם את הרצף הלאומי של ימי הזיכרון והעצמאות. המימונה מציעה גשר: מעבר מן הזיכרון והכאב אל האפשרות של חיבור מחודש. היא אינה מבטלת את הכאב, אלא מבקשת לעבד אותו דרך פתיחת הלב והבית.
בדומה לכך, גם ימי הזיכרון אינם רק ימי אבל פרטיים, אלא יסוד בזהות הקולקטיבית. יום השואה מזכיר את עומק השבר האנושי והיהודי, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מעמיד במרכז את המחיר הכבד של הקיום הלאומי, ויום העצמאות מבטא את היכולת לקום מתוך השבר ולבנות חיים. המעבר ביניהם יוצר תנועה מורכבת של נפש לאומית מן החושך אל האור. הרגע שבו מתגלה הדבר בעוצמתו הרבה ביותר הוא המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות כאשר הדמעות עדיין זולגות, וכבר עולות צהלות השמחה. זהו מפגש חד בין אבל לתקווה, בין שבר לחיים.
המימונה מצטרפת לתנועה זו, אך מוסיפה לה ממד ייחודי: ממד האמון. אם ימי הזיכרון מדגישים את המחיר והזיכרון, ויום העצמאות את התקומה, הרי שהמימונה מדגישה את התנאי לקיום משותף אמון בין בני אדם. פתיחת הבית לכל אדם, ללא הבחנה, היא מעשה סמלי אך גם מעשי של בניית חברה.
לאור זאת, ניתן לראות במימונה חלק מרצף לאומי רוחני: מיום השואה, דרך יום הזיכרון ויום העצמאות, אל חג המימונה. זהו מסע מן השבר אל התקומה, מן הריחוק לקירוב ומן התקומה אל האחריות לבניית חברה של אמון. המימונה מזכירה כי התקומה הלאומית אינה שלמה ללא תקומה חברתית, כזו המבוססת על פתיחות, כבוד הדדי ויכולת לחיות יחד.
המימונה קוראת לנו להמשיך את מה שהתחיל בימים הגדולים של הזיכרון והעצמאות, אך לתרגם זאת לחיי היומיום. לא רק לזכור ולא רק לחגוג, אלא גם לבנות: לבנות אמון, לבנות קשרים, ולבנות חברה משותפת.
