טקסים פרטיים ומסורת

לאורך שנים, ייתכן ששישה עשורים ואולי יותר, בין כסה לעשור נהג אבי ז"ל לפקוד קברי צדיקים בגליל. בשיאו של  הביקור היה פוסע לקבר האר"י ז"ל, ואחרי שהתפלל היה ממנה את חברו הטוב, ר' יעקב בן עמי ז"ל, לשמור לו על פתח המקווה עד שטבל במים הקפואים, יוצא בחיוך זורח, ומתענג על הרעננות בחומו של יום. אחר כך היה נכנס לחנות בגדים בצפת ומתחדש לקראת יום הכיפורים, היום שבו שימש שליח ציבור לצד חבר טוב אחר, ר' אהרון בן דוד יבל"א. טקס. עם השנים הטקס הפך למעין מסורת.

מדי ערב יום כיפור, כשעתיים לפני הסעודה המפסקת, אני נוהגת להקדיש זמן ייחוד לכל אחד מילדיי. במפגש אני מבקשת שיגידו לי מהו הדבר המשמעותי ביותר שקרה השנה, מה הכי שימח, מה הכי אתגר, את מה רוצה לשפר, האם יש חרטות. אחר כך אני מברכת אותם בברכה אישית מעומק הלב. לפעמים יש דמעות. בסוף אני מגישה ממתק ומבקשת מהם שגם הם יברכו אותי. טקס. עם השנים הטקס הפך למעין מסורת.

הטקסים-מסורות האלה חביבים במיוחד. אני די בטוחה שאין להם משמעות דתית. אבל החזרה עליהם מדי שנה, מעבר לציפייה שהיא יוצרת, מעניקה תחושת יציבות וקביעות. לא שחסרות מסורות יפות של כלל ישראל, ואולי יהיו מי שיטענו שאין צורך להוסיף. אני לא יודעת מה אבא שלי חשב על כך, האם נהג כפי שנהג מתוך מודעות מכוונת? מעולם לא יצא לנו לדבר על כך.

לי לא הייתה כוונה או תכנון להפוך את החוויה המוצלחת לטקס שנתי. להפתעתי, אחרי פעמיים או שלוש, הילדים התחילו לשאול אם גם השנה אקרא להם לחדר, אם גם השנה יהיה שחנ"ש. הנוהג התקבע.

הנפש מחפשת שוב ושוב את הצפוי והידוע, כמו לחן מוכר ואהוב, כמהה לשייכות מתוך השפה הפרטית של  המשפחה שלנו. בשנים האחרונות ה"תור" מאחורי הדלת התקצר משמעותית – הילדים גדלו, רובם פתחו סניפים משלהם. דרך הטלפון, בלי חיבוק וממתק בסוף. ייתכן שהטקס דהה מעט.

מי יודע אם ימשיכו את המסורת הפרטית של אמא שלהם? אולי אפילו ייסעו לסבב קברי צדיקים בין ראש השנה לכיפור, ייקבּעו את המסורת הפרטית של סבא שלהם? למה לא.