ווגנר דבורה (ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג", dvorawagner@gmail.com)לאורך כמה שנים, עבדתי לצד אדם שרעיונותיו השפיעו עליי ועזרו לי להעמיק ולנמק את הערכים בהם אני מאמינה.
אחד הוויכוחים הקבועים שלנו היו על ההבדלים שבין רמת המיקרו לרמת המקרו. הוא טען שכדי ליצור חברה בריאה, הכי חשוב להבין את הפרט. אני, לעומתו, סברתי שמעניין יותר להתמקד דווקא בזרמים גדולים המניעים קבוצות וקהלים, שהרי הם אלה המשפיעים על התנהגותו של היחיד.
כך או אחרת, אני נזכרת בדיון הזה משום שאפיזודות כואבות שכמותן מתפרסמות לאחרונה יותר ויותר (זוכרים את הסרטון עם שני הנערים החרדים שבאו להתרים להכנסת כלה, צולמו ונענו באמירה שבחורים בגילם בישראל מתגייסים לצה"ל), מעידות על תנועה גדולה וסוחפת המשפיעה עליי ועלינו כפרטים, בין אם נחשפנו ובין אם לאו. זהו הלך רוח, משהו קשוח באוויר שמפריד ומושל בנו.
ברמה האישית, כמעט באותו עניין, קרובת משפחה שלי שאני אוהבת ומעריכה, בחרה להבליט את ההבדלים המגזריים שבינינו (היא חרדית) על פני שיתוף פעולה משמח שהצעתי לה. אלה קרעים עמוקים, שברים שהופכים את מי שהיו קשורים אלינו לזרים מוחלטים, מנתקים אותנו ממה שיכולנו להיות אילולא רבנו וכעסנו.
אם אוריד את הרעיון לרמה הפרטית לגמרי, גם קרע בקשר עם ילדים בוגרים מגיע לעיתים למצב שאין איך לתקן אותו. הדבר היחיד שעוד אפשר לעשות הוא להטלות. למה הכוונה? הטליה, מלשון טלאים, כמו בבגד שנקרע, שנעשה בו חור שאי אפשר לתפור.
לוקחים בד אחר או פיסה מאותו אריג של הבגד עצמו, ותופרים מעליו. החור נשאר, אבל הכיסוי נותן מענה מסוים, לעיתים אפילו יפה. דברים לא יחזרו למה שהיה קודם. גם כשכבר לא צועקים, כשנקודות החיכוך קטנות והמרחק גדל, הפצע מגליד אבל נשארת צלקת. אם האלטרנטיבה היא חוסר קשר, אני אתעקש על קשר רעוע.
בשטף האירועים, לא אוכל להתעלם מהמקרה המחריד של רציחתו של ימנו בנימין זלקה ז"ל, שזעזע את כולנו, ולו משום שחריגה קיצונית כל כך היא קרע שלא רק שלא ניתן לאחות, אי אפשר אפילו להניח עליו טלאי.
מעבר לצער הגדול, אני מתפללת בכל מאודי שלא מדובר בתופעה, בזרם, בהלך רוח. שזהו מקרה קצה של פרט ואינו מעיד על דבר. והלוואי שתהיה איזו נחמה למשפחתו היקרה.
