הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')הפועל "הלך" בהטיותיו השונות חוזר שוב ושוב בענייני הברכות והקללות של פרשת "בחוקותי". הפרשה פותחת במילים: "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ”, והשכר ש-ה' מבטיח הוא: "והתהלכתי בתוככם". בקללות חוזרת אותה תבנית: "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי, וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם, בְּקֶרִי", ומילים אלה חוזרות פעמים נוספות. ההליכה, במובן של התקדמות, היא ממהותו של האדם. בכך עומד האדם בניגוד לבעלי החיים, שהם מהלכים, אך אינם מתקדמים מבחינה מהותית, ובניגוד למלאכים שאינם מהלכים כלל, כדברי הנביא: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג,ז).
השאיפה לצעוד קדימה נטועה במין האנושי, ויש לאדם רצון טבעי לקיים את העיקרון: אשרי אדם מתקדם תמיד. אולם הפרשה מזמינה אותנו לבדוק "לאן אתה הולך"? האם אנו הולכים בחוקות הבורא, או בשרירות ליבנו? רבי חיים בן עטר כתב על המילים: "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ" 42 פירושים שונים. באחד מהם הוא הדגיש את משמעות המילה "תֵּלֵכוּ" וציין "כי מין הבהמי אינה משתנה מגדר שבו נולד, מה שאין כן בבני אדם, ישתנו לצד מעשיהם והולכים". הפסוק "אם בחוקותי תלכו" קובע, לדבריו, שאם ילך האדם "באמצעות עסק התורה" הוא יתקדם מעלה, ויעלה ממדרגה למדרגה (אור החיים כו, ג).
רבים מגדולי החסידות, שהיו, כידוע, קרובים קרבה רוחנית לבעל 'אור החיים' ולפירושו, הלכו בדרכים דומות בפרשנותם להליכה של "בחוקותי". תוספת מעניינת יש בדברי רבי לוי יצחק מברדיטשב בספרו "קדושת לוי" שכותב: "נקרא הצדיק בבחינת מהלך לפי שהולך ממדרגה למדרגה… ועל פי זה נוכל לבאר מאמר חכמינו: 'כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא'… דהיינו, שישנה בכל יום הליכותיו, שהולך בכל יום ויום למדרגה יותר גדולה, אז מובטח לו שהוא בן עולם הבא”. רל"י עונה בכך על השאלה: כיצד ייתכן שדי בלימוד תיאורטי קצר של הלכה יומית כדי להבטיח את העולם הבא? תשובתו היא שההלכה היא מלשון הליכה, שכן מחוללת תהליך של שינוי לטובה, ומביאה לידי התקדמות מתמדת. אדם לא יהיה בן העולם הבא אם ילמד הלכות מתוך שגרה שחוקה, אלא רק אם ישתנה, יהלך ויתקדם לאור ההלכה בהתמדה ובאופן מעשי.
הרצון והצורך להתקדם מדרגה לדרגה בכל יום, באים לידי ביטוי אופטימלי במצוות ספירת העומר שמהווה דגם מכונן לדרישה היהודית להתקדמות רוחנית מתמדת. השלב בספירה בו אנו נמצאים כעת מהווה לפי תפיסת החסידות מעין תחנת מעבר בין שני שלבים בספירה. לדברי רל"י מברדיטשב: "הבחינה הזאת של יציאת מצרים מאירה עד ל"ג בעומר, ומל"ג בעומר מתחיל ההארה של מעמד הר סיני שהיא קבלת התורה…" ("קדושת לוי" לפרשת ויצא). גם רבי צבי אלימלך שפירא בספרו "בני יששכר" מחלק את ספירת העומר לשני חלקים, ולדבריו 49 הימים הם כמניין לב טוב. עד ל"ג בעומר סופרים ל"ב ימים, שהם כנגד ל"ב נתיבות החכמה, ומל"ג בעומר ואילך סופרים כמניין "טוב" (17 יום), וכך אמורים להגיע לשבועות עם לב טוב.
בשיר של יהונתן גפן "הבלדה על חדוה ושלומיק" הפזמון אומר: "ללכת אל, ללכת מ… ללכת כי כולם הולכים, מה זה בעצם משנה ממה בעצם הם בורחים?!". הליכה מתחילה פעמים רבות בבריחה, אבל השאיפה היא ללכת לא מפני שכולם הולכים ולא כדי לברוח, אלא על מנת להתקדם ליעדים ולהשיג מטרות. השלב הראשון בצאת ישראל ממצרים היה בעיקרו בריחה, אולם בהמשך הם התקדמו והלכו לקראת יעד ומטרה: מעמד הר סיני, וממנו המשיכו ללכת אל היעד של הארץ המובטחת.
ספירת העומר ופרשת 'בחוקותי' קוראות לנו ללכת לקראת יעדים רוחניים, ומזכירות לנו שהחיים הם כמו רכיבה על אופניים, ואם לא מתקדמים נופלים. כל יחיד, קהילה ואומה צריכים להציב לעצמם יעדים ערכיים ברי השגה אליהם לחתור. בדרך, עלינו לחזק זה את זה בדרך התורה והעבודה: “חזק, חזק ונתחזק".
(בחוקותי תשעט)
