למשמעותו של צום גדליה
הרב אהרון בק, ר"מ בישיבת ההסדר ראשון לציון
צום גדליה נקבע לדורות בעקבות מעשהו הנפשע של ישמעאל בן נתניה, שפגע בגדליה בן אחיקם, מי שהיה הממונה מטעם השלטון הבבלי על שארית הפליטה שנותרה בארץ אחר חורבן בית המקדש ויציאת רוב העם לגלות.
לרוב מתפרשת משמעות הצום כצער ואבלות על האפשרות – שהייתה ואבדה – לקומם מחדש את חיי היהודים בארץ ישראל לאחר החורבן. אמנם הסבר זה למשמעות הצום לוקה בחסר, שכן הקבוצה הקטנה שהתכנסה סביב גדליה בן אחיקם היתה תלויה לגמרי בחסדיה של האימפריה הבבלית, ולא היה בה שום סממן של ריבונות או עצמאות מדינית. הסברים אחרים למשמעותו של הצום שמים את הדגש על תמימותו ההרסנית של גדליה בן אחיקם, בכך שלא שעה לאזהרותיהם של אנשיו בדבר הקשר שקשר נגדו ישמעאל בן נתניה. לאחרונה קיבל צום גדליה משמעות אקטואלית יותר, לפיה אנו מבקשים לציין ביום זה את חומרת המעשה של שליחת יד במנהיג ציבור. מעשה כזה מהווה קו אדום לחיי כל משטר ושלטון תקין; ותוצאות מעשיו של ישמעאל, בפיזורה של שארית הפליטה, יוכיחו.
המכנה המשותף של כל ההסברים הללו הוא, שהם מתמקדים במאורע הנקודתי של רצח גדליה. אולם להבנתנו, ערכו של הצום יתברר דווקא מתוך המשך השתלשלותם של המאורעות.
רצח גדליה בן אחיקם הוליד חששות כבדים בלב היהודים הנשארים. קבוצת היהודים שנשארה בארץ נתונה היתה תחת פיקוחו של מלך בבל, ומותנית בקבלה מוחלטת של סמכותו. גדליה היה מופקד על הקשר שבין היהודים למלך בבל, והוא זה שייצג בעיני הבבלים את הקבוצה כולה. מכאן שרצח גדליה היווה פגיעה אנוּשה בקבלת מרותה של האימפריה הבבלית. רציחתו ע"י יהודי עלולה היתה להיתפס בעיני השלטון כמרידה וכנסיון לפרוק את עול מלכות בבל.
ליהודי הארץ היה ברור שמלך בבל לא יעבור בשתיקה על גילוי מרדנות זה. פיזורה של הקבוצה – או יותר חמור מכך: חיסולה – ע"י חייליו של מלך בבל היתה רק שאלה של זמן. על יהודי הארץ היה לפעול במהירות כדי לקדם את פני הסכנה. החלטתם היתה: לברוח למצרים.
אולם ירמיהו הנביא הורה לעם שלא לעזוב את הארץ. הוא הזהיר אותם מפני המעבר למצרים, וניבא להם אחרית רעה אם יעשו כך. מדוע התעקש ירמיהו להישאר בארץ? האם לא היה ער לסכנה הנוראית שריחפה מעל ראשם של אנשי שארית הפליטה? בוודאי ידע ירמיהו על הסכנה; אבל הוא ניבא כי לא יאונה לנשארים כל רע.
ירמיהו אומר לעם: "אל תיראו מפני מלך בבל… כי אתכם אני להושיע אתכם ולהציל אתכם מידו". הוא מנבא על כך שמלך בבל יגיע בחיל כבד ובעם רב ויילחם ביהודים. היהודים, מצידם, יצטרכו להיערך לקרב. תהיה זו מלחמה קשה: אימפריה כל-יכולה ובלתי-מנוצחת מול קומץ יהודים, שרידי חרב, חלשים וחסרי אמצעי הגנה נאותים. האם יתכן שהיהודים יצליחו להביס את הממלכה הבבלית הגדולה? האם יש הגיון להיכנס למצב זה?!
עומד ירמיהו הנביא ומכריז בקול בוטח: כן! זו השעה! זו ההזדמנות של יהודי ארץ ישראל להתמרד באימפריה הבבלית, להכריז עליה מלחמה, לא לפחד, לא להירתע – ולנצח! מלחמה זו תהיה מלחמת אחרית הימים, המלחמה הגדולה שלה ציפו כל הנביאים, יום ה' הגדול. יום זה יהיה יומה האחרון של האימפריה הבבלית, בו היא תנחל מפלה אדירה מידי ה' אשר יצא לעזרת עמו. במלחמה זו ישים ה' קץ לייסורי עמו, ויביא את הישועה לישראל ולארצו. ולאחר המלחמה הגדולה – ישובו נדחי ישראל ויתקבצו שנית אל ארצם, "והשיב אתכם אל אדמתכם".
כל זאת בתנאי אחד: ששארית הפליטה אכן תישאר בארץ. אם רק יקבלו היהודים הנשארים את דברו של ירמיהו ויתגברו על הפחד המשתק מפני כוחות הצבא הבבליים הקרבים, הרי שישועתם בוא תבוא.
אולם בעצמו ידע ירמיהו היטב לאן נושבת הרוח. הבריחה למצרים – משמעותה אחת ויחידה: לא עוד קוממיות לאומית, לא עוד גאווה יהודית, לא עוד שמירה על ריבונותנו וזהותנו הייחודיים. הבקשה לחסות תחת כנפי מצרים – פירושה: ביטול הזהות הלאומית המיוחדת וחזרה למציאות הישנה של עם עבדים בתוככי הממלכה המצרית – ממש כמו לפני מאות בשנים, בעת השעבוד במצרים.
לרוע המזל, לא נענו יוחנן ואנשיו להדרכתו של ירמיהו. וכפי שחזה ירמיהו מראש, היהודים שברחו למצרים איבדו את זיקתם הלאומית המיוחדת, כמתואר בהרחבה בסוף ספר ירמיהו.
לדורות נקבע צום גדליה כזכרון לאותה שעת משבר קשה של העם. לא הירצחו של גדליה בן אחיקם כשלעצמו הוא הדבר הנדרש לציון; רצח זה היה רק נקודת הפתיחה של המאורעות שהשתלשלו בעקבותיו. החורבן שצויין בצום זה אירע ביום שבו נפלה ההחלטה לחסות תחת כנפי המצרים. ביום זה איבד עם ישראל את הזיק האחרון של קוממיותו הלאומית. שרידי החרב של מלחמת החורבן, היהודים הבודדים שעוד אחזו בזהות היהודית המיוחדת שלהם כנגד אומות העולם, בגדו בה בשעת מבחן, והעדיפו לחיות חיים קלים ונוחים בחסות הממלכה המצרית. מאז אותה השעה ועד קרוב לימינו אנו, במשך קרוב לשלושת אלפים שנה, שקעה זהותו הלאומית המיוחדת של עם ישראל ואיבדה את ערכה וחיוניותה.
בימינו שבו אלינו הקוממיות הלאומית והגאווה הישראלית. אבל גם בימינו ישנם עדיין כאלו המעדיפים להישאר בארצות גלותם, ליהנות מחיי רווחה כלכליים ובטחוניים נוחים ולהשתקע בארץ לא-להם. הם נדרשים לבחור בין שמירה על הזהות הלאומית המיוחדת, על אף הקשיים הכרוכים בכך, ובין איבוד הצלם הלאומי בארצות נכר. גם היום אוטמים יהודים רבים את אוזנם מקריאותיו של ירמיהו. עליהם ועל שכמותם אנו מוסיפים לצום היום את צום גדליה.
[על פי החוברת: "ארבע תעניות שלושה נביאים", מאת הרב אהרון בק, בהוצאת ישיבת ההסדר ראשון לציון. לרכישת החוברת – משרד הישיבה: 03-9527175]
תשס"ז