התקיעות של עקידת שרה

התקיעות של עקידת שרה
איתן פינקלשטיין

כיון שחזר יצחק אצל אמו, אמרה לו: 'היכן היית בני?', אמר לה: 'נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות…'. אמרה: 'ווי על בן השיכורה! אילולי מלאך מן השמים כבר היית שחוט?', אמר לה: 'כן'. באותה שעה צווחה ששה קולות 'ווי' – כנגד שש תקיעות. אמרו: לא הספיקה לגמור את הדבר – עד שמתה, הדא הוא דכתיב "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה (בראשית כג, ב). ומהיכן בא? ר' יהודה בר' סימון אמר: מהר המוריה בא. ויקרא רבה, כ', ב, בתרגום לעברית.

אחד המדרשים המפורסמים ביותר בפרקי דרבי אליעזר, מספר כי מותה של שרה נגרם בשל בשורת השטן שגילה את אוזנה של שרה בדבר העקידה – ולא גילה לה את דבר הצלת בנה (פדר"א ל"ב). אך בעוד שלפי הגרסה המאוחרת של הפדר"א נראה כי נשמתה של שרה פרחה בשל הבשורה הנוראית על מות בנה, הרי שבגרסה הקדומה של הדרשה כפי שהיא מופיעה לפנינו, כלל לא ברור מדוע נבהלה שרה – שכן יצחק עומד לפניה והיא מודעת לסיום החיובי של מעשה העקידה.
כמו כן, עולות התמיהות מדוע מכנה שרה עצמה "השיכורה", ומדוע שרה כה מדגישה את תפקידו של המלאך מן השמים שהצילו, שכן לכאורה כעת היא כבר מודעת לכך שמלכתחילה כל מעשה העקידה היה רק ניסיון אלוקי. נקודה מרתקת נוספת בדרשתנו, היא הקביעה כי אנו תוקעים בשופר בראש השנה לא רק כנגד איילו של אברהם, אלא בעיקר בכדי להזכיר את קול בכיה של שרה, ואם כן עלינו לנסות ולהבין מה מועיל לנו להזכיר קול בכייתה ביום הדין.

דרשתנו קובעת שלמעשה על אף שיצחק עצמו לא הוקרב – מעשה העקידה לא הסתיים ללא פגיעה בנפש, ושרה היא ששלמה את מחיר העקידה. מסורת מדרשית זו (עיין גם בקה"ר ט', ז; תנחומא וירא כ"ג; פסר"כ כ"ו, ג ועוד), מבוססת הן על סמיכות הפרשיות בין פרשת העקידה לסיפור מותה של שרה, והן על תיאור בואו של אברהם לספוד לשרה ולבכותה, תיאור המניח כי אברהם לא היה ליד שרה בעת מותה.
אך עדיין עולה השאלה מדוע בחר הדרשן לראות במותה של שרה את סיומה של פרשת העקידה? במה חטאה שרה, לדעת הדרשן, שנגזר עליה מוות מתוך שברון לב שכזה? כיצד ראה הדרשן את הרעיון העומד מאחרי כלל מעשה העקידה, אם ראה בו מבוא למותה של שרה? על שאלות אלו קיימות מספר תשובות (ועיין בדברי "הבית הגדול" על פדר"א, ובדברי הזוהר הקדוש על פרשת פנחס בעניין זה), ואף אנו ננסה להציע תשובה – בעקבות פירושו של הרמב"ן.
כידוע, הרמב"ן טען כי עינויה של הגר בעת הריונה, הינו חטא שאנו משלמים עליו עד ימינו אנו: " 'ותענה שרי ותברח מפניה' (בראשית ט"ז, ו) – חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי". למרות זאת, כאשר תבעה שרה את גרושו של ישמעאל לאחר שראתה אותו מצחק עם בנה, היא קיבלה אישור ואף הצדקה אלוקית לעצם גירושו של ישמעאל – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כ"א, יב).
ברם, הרמב"ן למד מתוך הטענתו של ישמעאל על כתפה של הגר, שגירושו של ישמעאל היה דווקא כאשר ישמעאל היה חולה, ואף ציין כי ניתן לשער ש"במצותה (של שרה) לא נתן (אברהם) להם כסף וזהב ועבדים וגמלים נושאים אותם". הרמב"ן בפרוש זה הלך כפי הנראה בעקבות המדרש בבראשית רבה נ"ג, יג, הקובע כי שרה היא שגרמה לחוליו של ישמעאל: " 'על שכמה ואת הילד' – בן כ"ז שנים (היה ישמעאל), ואת אמרת 'שם על שכמה'? אלא מלמד שהכניסה בו שרה עין רעה – ונכנסה בו חמה ואכאבית (סוג של מחלה), תדע לך שכן, דכתיב 'ויכלו המים מן החמת' – שכן דרך החולה להיות שותה הרבה ובכל שעה".
דברים אלו מפנים את תשומת ליבנו, לכך שעל אף שעצם גירושו של ישמעאל היה מוצדק – גירושו למדבר עם אמו, כשהוא שעון על כתפה ללא אמצעי מחיה מספקים וללא אפשרות לחיות ללא התערבות המלאך, היה בניגוד לרצון האלוקי. נראה כי ראשית הנבואה לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (כ"א, יב) נועדה להביע הסכמה רק עם דבריה של שרה בדבר הצורך בהפרדת הילדים, אך שרה ניסתה להשתמש בקביעה זאת על מנת לסכל את סופה של הנבואה "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא" (כ"א, יג). בכך, הסתבר לה למפרע – היא גרמה לערעורה של ההבטחה שעמדה במרכזה של הנבואה לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע" (כ"א, יב) (ועיין בבר"ר נ"ו, יב ובמדרשים רבים נוספים המדגישים את הניגוד בין העקידה לבין הבטחה זו).
לאור קריאה זו, נוכל להבין את המקבילות הרבות מאוד הקיימות בין עקידת יצחק וגרושו של ישמעאל: בשתי הפרשיות אברהם מצווה לסכן את חיי בנו; בשתיהן הציווי עומד בניגוד להבטחה אלוקית שהבן יחיה; בשתיהן נאמר "וישכם אברהם בבוקר" (כ"א, יד; כ"ב, ג); בשתיהן מודגשת ההליכה אל הלא נודע – "ותלך ותתע במדבר" מול "על אחד ההרים אשר אומר אליך"; הבן קרוי לאורך שתי הפרשיות באותו הכינוי – "הנער"; השורש המנחה בשתי הפרשיות הוא ר.א.ה.; בשתי הפרשיות הבן עמד על סף תהום המוות; בין שתי הפרשיות קיימות תבניות לשוניות מקבילות רבות, כגון: "ויפקח אלקים את עיניה ותרא" (כ"א, יט) מול "וישא אברהם את עיניו וירא" (כ"ב, ד; כ"ב, יג) ועוד; ולבסוף, והחשוב מכל – בשתי הפרשיות ניצלו חיי הנער רק בשל ההתערבות האלוקית על ידי קריאת מלאך מן השמים שהציל את חיי הנער.
נראה כי כאשר סיפר יצחק לאמו על מעשה העקידה, ובעיקר כאשר גילה את אוזנה שאף הוא ניצל – כמו ישמעאל – רק בזכות התערבותו של המלאך מן השמים, הבינה שרה כי העקידה היא עונש אלוקי על ניסיונה להמית את בן אמתה. במידה כנגד מידה גמל איתה ה', ומאחר והיא סיכנה את חיי בנה יחידה של הגר, נסתכנו חיי בנה יחידה שלה. הפסוק הפותח את פרשת העקידה "ויהי אחר הדברים האלה"- הדגיש בפניה את הקישור לפרשיה שלמעלה, פרשית גירוש ישמעאל, אך בניגוד לפרשיה זו שהסתיימה בהשאת אישה לבנה של הגר מארץ מוצאה – שרה מבינה שהיא לא כבר לא תזכה להיות זו המשיאה את בנה לאשה מארץ מוצאה. בשלב זה קולטת שרה שהציווי הכוללני לאברהם "כל אשר תאמר אלייך שרה שמע בקולה" – גרם לה לשכרון כוח ולתחושה כי ה' מסכים עם כל דבריה, עם אלו שכבר נאמרו על ידה – אך גם עם ציווייה העתידיים בקשר לישמעאל – שה' כלל לא נתכוון להתירם.
כדוד המלך המודה "חטאתי לה' ", מתארת דרשתנו את שרה כמי שמקבלת על עצמה את האחריות למעשיה, ותולה את סיכון חיי בנה בהתנהגותה שלה – "ווי על בן השיכורה" (והשווה לדברי חנה המופיעים בהפטרה לראש השנה – "ויין ושכר לא שתיתי" (שמ"א א', טו) ולקביעת חז"ל כי חנה, בניגוד לשרה, הצילה את חיי בניה של פנינה צרתה (פסיקתא רבתי מ"ג)). בעוצמה בלתי רגילה מתארת הדרשה את תשובתה קורעת הלב של שרה, הקולטת את טעותה ונוהגת כרבי אלעזר בן דורדיא ש"הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו" (סנהדרין י"ז ע"א). וכנגד תשובתה העוצמתית של שרה, שבניגוד לרבים בדורנו הסכינה לקבל על עצמה את מלוא האחריות המרה למעשיה – אנו תוקעים בשופר להזכירנו קול בכיית אימנו – וללמדנו תשובה כנה מהי.

תשס"ז