שרלו יובל (רב, ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ימי ספירת העומר הם חול המועד מטפס ועולה. כך לימד אותנו הרמב"ן. דברים מבוססים היטב, שהלוא קדושת הזמן בישראל מתייחדת ברעיון היסודי של "כל השביעיות מקודשין". אנחנו מקדשים את היום השביעי, מקדשים את סוף השבוע השביעי, מקדשים את החודש השביעי, מקדשים את השנה השביעית, ומקדשים את סוף שבע השנים המקודשות. ספירת העומר משתלבת היטב בתוך תמונה ייחודית זו. שבוע חג הפסח הוא מקביל ליום הראשון בשבוע הרגיל, וכך כל שבוע הולך ומבטא את אחד הימים, עד היום החמישים. גם תורת הסוד מבטאת דרך ימי הספירה את השתלשלות אור הספירות העליונות אל תוך המציאות שבה אנו חיים. בעשרות השנים האחרונות זכינו כי בימים אלה חלים גם יום העצמאות ויום שחרור ירושלים, וכמובן גם הילולת ל"ג בעומר.
דרשות רבות נאמרו על כך שהטיפוס למעלה הוא גם ממנחת העומר למנחת שתי הלחם. מנחת העומר – המובאת במקדש "ממחרת השבת" היא מנחת שעורים, מאכל בהמה, שנדרש כחלק מכל אווירת בסיסי הקיום הפשוטים ביותר. היא מצטרפת למצה, שאף היא מובאת לא כמאכל בשל, כי אם כלחם עוני של עבדים, וכך אנחנו מתחילים את המסע. לעומת זאת, מנחת הביכורים היא מנחת חיטים, ולא זו בלבד, אלא שהיא חריגה באופן מיוחד (מלבד חלק מלחמי התורה) בהיותה חמץ (לאורך השנה כולה אנו מצווים "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'"). גם זו התהלכות מרהיבה של הימים המיוחדים האלה.
חול המועד ארוך זה אינו חף מצללים. כבר במשנה אנו מוצאים כי אלו גם ימי דין: "בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן, בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה, בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן…" (ראש השנה פ"T מ"ב). כתושבי ארץ ישראל אנו מבינים את הדבר היטב. כבר נגה הראובני כתב על כך שבימים אלה נקבע טיבו של האסיף המצפה לנו בימי הקיץ. השנה חשנו את הדבר כולנו. הברד הכבד שירד פגע מאוד בפרי העץ; ימי שרב שעלולים להופיע בימים אלה פוגעים בגידולי השדה. נראה שזהו הבסיס לקביעה של המשנה שדינם של הפירות נקבע בימים אלה.
גם שיוך מותם של תלמידי רבי עקיבא בימים אלה הוא חלק מהצללים של הטיפוס למעלה. על פי המסורת, מתו בפרק זמן זה תלמידים רבים, והיא גם מבארת את הסיבה לכך: "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות סב ע"ב). פעמים שדווקא הרצון לטפס למעלה בענייני שמים גורם לבוז וזלזול בבני אדם, וכשתקלה זו מתרחשת אין היא רצויה בעיני שמים.
אופיים של ימים אלה אפוא הוא כפול. במהלך המרכזי שבהם הוא השמחה הגדולה על היותנו חיים לאור לוח שנה א-לוהי, שראשיתו בחג המצות מועד יציאתנו מארץ מצרים, ושיאו בעצרת של חג זה, שמביאה אותנו לידי הבכרה ובשלות. יש בימים אלה גם קריאה לטפס, יום אחרי יום ושבוע אחרי שבוע, להתעורר ולהאיר. אנחנו חלק בלתי נפרד מהטבע שיוצא מתקופת ה"זורעים בדמעה" אל "ברינה יקצורו", ומתוך כך גם צומחים עוד ועוד.
ובד בבד, אנחנו לא רשאים להתעלם מאותם צללים שעלולים להפיל אותנו. אנו חיים לא רק בעולם של חסד, אלא גם בעולם של דין. הדבר נכון גם כאשר אנו עוסקים בהתנהגותו של הטבע החקלאי, ובעיקר כשאנו עוסקים בדמות שלנו עצמנו. לנהוג כבוד זה בזה הוא האתגר הגדול של חברה במחלוקת, של בית מדרש שיש בו קולות שונים, של הכרה בחופש הביטוי ובעמדותיו של אדם אחר, ובכל אותם דברים שמייסדים חברה ראויה ומאירה.
