פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ל"ג בעומר בפתח והוא מבשר באופן רשמי על חידוש עונת החתונות. לכבוד כך אני רוצה להתייחס לעניין זהות עורך טקס החופה. היום מקובל שהרב עורך את טקס החופה מראשיתו ועד סופו. לעתים יש מנחה שפותח בכמה מלים את הטקס או מחלק את הכיבודים, אבל לא מעבר לכך. ובכן, אני רוצה שלפחות תדעו שאפשר לעשות זאת גם אחרת.
אני זוכר מספר חופות שערך ראש הישיבה שלי בישיבת מעלה אדומים, הרב נחום רבינוביץ' זכר צדיק לברכה, שבהן הוא כמעט לא אמר מילה לאורך הטקס. הוא עמד שם ובדק שהכל נעשה כהלכה, אבל מלבד זאת כמעט שלא דיבר. אפילו את הברכות הראשונות, הפותחות את הטקס, על היין ועל הקידושין, היו פעמים שהחתן אמר ולא הוא. מדוע? כי בטקס החופה היהודית לא הרב עושה את הקידושין אלא החתן והכלה והעדים. הם המרכיבים המרכזיים החיוניים של הטקס. מבחינה הלכתית צרופה הרב די מיותר שם.
אני יודע שזה אולי יישמע לחלקכם מוזר, אבל למעשה זו הנקודה העמוקה שמבדילה את טקס החופה היהודי מזה הנוצרי. בנצרות אי אפשר להתחתן בלי כומר, כי כהן הדת הוא זה שמחיל את הקדושה בין בני הזוג. הכומר נתפס כמי שמביא את ההשראה האלוהית לקשר ביניהם והופך אותו לנצחי. לכן הכומר הוא זה שמכריז עליהם כנשואים. אם לא יעשה כן, אין תוקף לנישואין שלהם.
ההלכה היהודית גורסת ההפך. מי שעושה את הקידושין ביהדות אלה החתן והכלה. החתן הוא שאומר את לשון הקידושין, הוא שנותן לכלה שווה פרוטה, והכלה נדרשת להסכים. כדי לתת למעשה תוקף משפטי יש צורך בנוכחות שני עדים כשרים. זהו. כך נעשים קידושין. אין אף "נציג" של א-לוהים שמחיל כאן קדושה. כיאה להלכה היהודית כל אדם יכול לעשות זאת. הקדושה לא אצורה בידיו של פקיד הדת אלא שייכת לכל אדם מישראל.
ואמנם, כך היה נהוג בעם ישראל במשך שנים ארוכות. גבר נשא אישה בלי ללכת לרבנות או לחפש רב מחתן. הוא פשוט הביא עדים, עשה מעשה קידושין, והחל את חייו איתה. הראיה למעשה הקידושין היו שני העדים והכתובה שעליה הגבר היה חותם.
במהלך הזמן הדברים השתנו. כבר בתלמוד אנו מוצאים ראשיתו של פיקוח רבני על הנישואין, כאשר האמורא רב העניש מי שמקדש בשוק ולא במקום מסודר (קידושין יב, ע"א). בימי הביניים, עם תחילת ניהול פנקסי קהילות, החלו לעשות טקסי חופה באישור הרב המקומי. הרב המקומי או מי משלוחיו, היה נוכח במעמד החופה ורושם את הזוג הנישא. עם סידורו של היישוב היהודי בארץ בימי המנדט הוענקה סמכות זו למוסדות רבניים ועם קום המדינה הופקדו הרבנות הראשית והמועצות הדתיות על הנושא.
אבל יש לשים לב, תפקיד הרבנות הוא של פיקוח ורישום בלבד. מי שעושה את הקידושין אלו עדיין החתן והכלה. ואמנם, כיום רבנויות מקומיות רבות דורשות מהרב עורך החופה לחתום על מסמך שבו הוא מצהיר שהחופה והקידושין נערכו כדת משה וישראל. אבל זו הצהרה של דיווח בלבד. לא כתוב שהוא צריך בעצמו לעשות את הטקס ולומר את הברכות.
מכאן שאפשר לחשוב היום על האפשרות להפריד בין עריכת הטקס עצמו לבין הפיקוח הרבני עליו. כדי להתחתן כדת משה וישראל צריך שיהיה רב בחופה, אבל לא הוא חייב לערוך את הטקס. בני הזוג רשאים לבקש מאדם מכובד שקרוב אליהם לעשות זאת במקומו. אדם זה יכול לומר את דברי הפתיחה, הברכות וכל שאר הדברים הנצרכים בטקס החופה, והקידושין יהיו כשרים למהדרין. הרב שמשמש כנציג הרבנות רק יעמוד שם ויפקח שהכל נעשה באמת על פי דרישות ההלכה.
כמובן, כדי שהדברים ייעשו בהלכה, מומלץ שהרב ייפגש קודם עם עורך החופה כדי לוודא שהוא יודע מה לעשות. בעת הצורך, הרב יכול להתערב תוך כדי הטקס ולתקן טעויות. אבל בעיקרון הוא לא צריך לעשות דבר מעבר לכך. הכנה טובה תביא לכך שהטקס כולו ינוהל על ידי אדם קרוב שבאמת מכיר את בני הזוג, חביב עליהם ומדבר לליבם.
לשמחתי דרך זו בעריכת חופות הולכת ונכנסת לציבור הדתי. אני עד ליותר ויותר חופות שבהן הרב רק מפקח מהצד ואילו מי שעורך את הטקס כולו הוא אדם שראוי לכך, הקרוב לחתן ולכלה.
אז זוגות יקרים שעומדים להתחתן – דעו שהדבר אפשרי. תחשבו על זה.
