הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)אין גישה אופטימית יותר לחיים מאשר קיומה של מצוות התשובה. התשובה מלמדת כי שום דבר לא סגור ולא אבוד, כי אין דבר מה שלא ניתן לתקן ואין בור שנופלים לתוכו שלא ניתן לקום ממנו. אמנם, בעלי ההלכה ציינו לא אחת דברים המעכבים את התשובה, ואמרו כי יש דברים שקשה מאוד לשוב מהם. אולם אחרים כתבו כי אף על פי שאכן קשה מאוד לתקן חלק מהדברים, שערי תשובה לא ננעלו, וניתן לחתור חתירה מיוחדת במאמץ מיוחד כדי לתקן. לא זו בלבד, אלא שגם על דברים שנאמר עליהם כי הם "מעוות לא יוכל לתקון" שכן נעשו דברים שאין הם אפשריים לתיקון (כגון רצח, הולדת בן ממזר וכדו') ניתן לעשות תשובה, וניתן לתקן באופן חלקי את מה שניתן לתקן.
אופטימיות זו אינה הבטחה עקרה ואוטומטית; בכלל יש להתרגל לכך שגישה אופטימית אין משמעותה מתנות חינם, ואין בה אמירה כי הכל יסתדר מאליו. המענה הרגיל שאנו נוהגים בו – "יהיה טוב" – אף הוא יכול להתפרש לשני צדדים. יש הרואים בו הסרת נטל האחריות ממה שמתפתח בעולם, שכן בכל מקרה אנו מובטחים שיהיה טוב, ועל כן אין אנו צריכים לדאוג כלל, ואין אנו צריכים להתאמץ כלל כדי לתקן את עולמנו. ברם, אין זו הפרשנות הנכונה של האופטימיות. אופטימיות היא פוטנציאל עצום, ומה שמחזק אותנו אינו הוודאות שאכן דבר מה יתרחש, כי אם העובדה שהשערים פתוחים, ויש אפשרות אין סופית שביסודה היא תלויה בנו. האפשרות הזו היא הפותחת בנו את שערי החיוך, ואת שערי המאמץ הגדול, והיא הופכת ייאוש לתקווה ומשבר למקור של צמיחה.
האפשרות הגדולה שהתשובה פותחת הפכה בדברי ראשונים למצווה. חובה לנצל אפשרויות. מצווה זו אינה דבר מובן מאליו, שכן אין זה ברור מה היא מוסיפה. נבהיר את השאלה: אם אדם נהג לדבר לשון הרע במשך השנה הרי שהוא חייב לתקן את מעשיו לא מכוח מצוות התשובה, כי אם מכוח הלאו של "לא תלך רכיל בעמך" והעשה שציווה "זכור את אשר עשה ד' א-להיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים", ואם כן מה הוסיפה מצוות התשובה ?! כך גם לגבי ציצית: אם לא הקפיד אדם על מצוות ציצית הרי שחובתו ללבוש ציצית אינה נובעת ממצות התשובה, כי אם ממצוות הציצית, ואם כן מה הוסיפה מצוות התשובה ?
לשאלה זו ניתנו מענות רבים, שאחד מהם הוא המקור לדברינו לעיל. מצוות התשובה אינה נוגעת במעשה הספציפי בלבד, ואינה באה להשיב את האדם למסלול הרגיל. היא באה לפתוח בפניו תפישת עולם רחבה בהרבה. היא באה לומר לו כי כל נפילה יכולה להוות מקור להעצמה וכל נטייה לכיוון לא נכון חייבת להיות בסיס לצמיחה מחודשת. יותר מאשר יש בה תיקון של מעשה ספציפי יש בה מהפכה פנימית המשנה את הדרך בה מתבונן האדם על עצמו ועל עולמו. הוא מאמץ ראייה המאמינה ביכולת התיקון והשינוי, וקורא לעצמו לצעוד בדרך זו. תפישת עולמו מפסיקה להתמלא ייאוש ושברון לב, ציניות והשלכת אחריות על האחר, ומתחילה בצעד מסוג שונה: נטילת אחריות אישית, אמונה עמוקה ואופטימית ביכולת השינוי, והכרעות עצמיות המחזקות את העולם בו הוא חי.
יותר מאשר התשובה מכוונת למבט על העבר היא מפנה את תשומת הלב אל העתיד, ואומרת כי ניתן לשוב אל הטוהר היסודי בו נולדנו – "א-להי נשמה שנתת בי טהורה היא" – ואל האמונות התמימות שהיו בנו בדבר יושרו של העולם והאפשרויות הטמונות בו. העתיד המזהיר האפשרי הוא השואב את האדם לדרך מחודשת, וגם אם כשל לא פעם בניסיונות לטפס מהבור אל החירות הוא מנסה שוב, מכוח אותה אמונה עמוקה ביכולת השינוי. אימוץ מבט אופטימי זה הוא היסוד גדול של שפע החיים הזורם על האדם, ומכוחו מתחדשות מהפכות פנימיות עמוקות, שאין בהן אלא טוב ופתיחה מחודשת לשנה חדשה וטובה.
תשס"ז
