מה אפשר ללמוד מיום הכיפורים באתיופיה?

קולקטיביזם – השקפה פילוסופית, פוליטית, דתית, כלכלית וחברתית המדגישה את התלות ההדדית בין אנשים. אינדיבידואליזם – גישה פילוסופית פוליטית המדגישה את ריבונות הפרט על חייו. מצד אחד, יש חברוֹת שהתפיסה בהן היא שהפרט הוא אוטונומי ועצמאי, יחידה העומדת בפני עצמה, ולפיכך האדם, ולא הקהילה, הוא המרכז, הוא המשמעותי והחשוב. מצד אחר, יש חברות שהתפיסה בהן היא שהאדם קובע מה נכון בשבילו לנוכח המטרות של הכלל, ולפיכך הקהילה, ולא הוא, היא המרכז, החשובה והמכרעת.

הדיון בסוגיה מה נכון יותר, מהו חופש המחשבה ואם טובת הקהילה עדיפה מטובת הפרט או שטובת הפרט עדיפה מטובת הקהילה, מעורר בדניאל מנגשה רגשות חזקים: "בישראל [=ביהדות], בדת שלנו, אין דבר כזה חשבון נפש פרטי, האדם הוא לא לבד – הוא תמיד חלק ממשהו, מהקהילה. בשעה שאוכלים אוכל באתיופיה כולם אוכלים מצלחת אחת, וכאן בישראל לכל אחד יש צלחת משלו. כל אחד חושב שהוא א-לוהים, באתיופיה חיינו באמונה ש'אין עוד מלבדו' ורק ה' הוא הגדול".

נראה שיהדות אתיופיה, שכאמור המשיכה את המסורת היהודית המעוגנת ברוח המקראית ואת חוויית בית המקדש, הדגישה בעולמה הדתי את יסוד התודעה הקולקטיבית יותר מהתודעה האינדיבידואלית. לתפיסה זו במסורת האתיופית יש השלכות על עיצוב הדרך לעבודת ה'. בכל דרך יש יתרונות וחסרונות, כפי שכותב הרב חיים סבתו: "בתרבות הקולקטיבית, אנו מוצאים תמיכה וסיוע רב לפרט, הפרט לא חש תלוש בעת צרה, מוקף הוא במשפחה וסביבה תומכת. לעומתה, בתפיסה המודרנית – הדוחפת כל אדם לממש את יצירתיותו הפרטית, אנו מוצאים הצלחות רבות במישור הפרטי, אולם להצלחות אלו יש מחיר. פיתוח הפרטניות פגע בקשר של הפרט לכלל. כאשר הפרט שואף להגיע להישגיות הגדולה ביותר, הדבר בא על חשבון הזמן הפנוי, על חשבון המשפחה והזמן המוקדש לילדים. בחברה שבה החום, הקשר והדאגה חזקים, הקשר הזוגי גם הוא חזק ומשמעותי, ואילו במקום שהישגיות הפרט והאינדיבידואליות גוברת, הקשר בין בני הזוג מתערער. כמובן שאנו לא רוצים לכפור בהישגי העולם המודרני אלא רוצים לנצלם, אולם מבלי לבעוט בעולם המסורתי. אנו רוצים ליצור הרמוניה בין שתי גישות אלו" (www.ybm.org.il).

באתיופיה, יום הכיפורים הוא יום של חיבור: הוא נקרא "אסתראי", חג הראייה, או "בעל יוסף", חג יוסף, כי ביום הזה ראה יוסף את אביו אחרי שנפרד ממנו. זהו יום של חיבורים והורדת המחיצות. מתוך תודעה קהילתית קולקטיבית זו, יום הכיפורים מקבל משמעות מיוחדת: האדם אינו בא לבדו לבית משפט של מעלה, אלא הוא מגיע עם כל הקהילה. במצב כזה, היום הזה אינו מאיים; אין הוא נורא ואיום, אלא שמח. בהקשר הזה עלינו להסתייג בשימוש בביטוי 'אנ"ש'. הביטוי 'אַנַ"שׁ' (= אנשי שלומינו) הוא מינוח המציין קהילה פנימית, שמקורו מהפסוק בתהילים – "גַּם-אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר-בָּטַחְתִּי בוֹ" (פרק מ"א פסוק י). כלומר, השימוש בביטוי 'אנ"ש' בא להבדיל בין קבוצת השתייכות לבין קבוצה שהיא מחוץ לקבוצת ההשתייכות. השימוש בביטוי זה עלול להוביל במידה רבה לחשיבה דיכוטומית גלותית וזה יכול להגיע אף לתפיסה גזענית. לכן, דומני שהמילים "הציבור שלנו" "המגזר שלנו" וכדומה, הן רק הרחבה של המושג הזה. התפיסה של יהדות אתיופיה אומרת לנו באופן חד משמעי שלתפיסות הללו בארץ ישראל אין כל מקום.

זה כמו הסיפור על אותה ספינה מלאה באנשים שהפליגה בים, שבה כל נוסע קיבל תא נפרד. אחד הנוסעים החליט לנקוב חור בתחתית הספינה. אנשים צעקו לו: "מה אתה עושה?! תפסיק מיד!  האינך רואה שאתה הולך להטביע את הספינה?!" כעס עליהם האיש ואמר: "צאו מכאן מיד, אין זה עסקכם להתערב במה שאני עושה בחדרי הפרטי! שלמתי במיטב כספי עבור החדר שלי, ומותר לי לעשות כאן מה שאני רוצה". אמרו לו האנשים: "שוטה שבעולם! הרי כולנו בספינה אחת, והחור שאתה עושה בחדרך הפרטי יטביע לא רק אותך, אלא את כולנו" (רבי שמעון בר יוחאי על פי מדרש ויקרא רבה, פרשה ד, דרשה ו). כלומר, התפיסה האינדיבידואלית עלולה להוביל לבדידות, לחוסר אמון הדדי ולניתוק מהמציאות.

יום הכיפורים באתיופיה, במשמעות המקראית שלו, מחנך אותנו להגביר את האמון ההדדי. לאמץ חשיבה ממלכתית במקום החשיבה המגזרית. ולמעשה, השימוש בביטויים "אנ"ש", "הציבור שלנו" או "המגזר שלנו" – יש בהם נימה של ריח הגלות ואף ריח גזעני. דרך חיים בתודעה הקולקטיבית מאפשרת לאדם להרגיש שאינו לבד. הבדידות והלבדיות בקיום האנושי הן מקור הפחד. לעומת זאת, חוסר פחד הוא הסוד לאהבת אדם, לחמלה ולצניעות. באופן פרדוקסלי התודעה הקולקטיבית מביאה את המאמין מתודעה מכווצת וחרדה לתודעה השרויה בשלווה עמוקה ומשוחררת לחלוטין מפחד, מתודעה שחיה וחווה את עצמה בצמצום לתודעה שחווה את עצמה במלוא שלמותה, מתודעה שחיה בשינה לתודעה ערה לחלוטין. אנו זקוקים לה מאוד.

(האזינו תשפ"ד)