הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')כשאנו קוראים בפרשה על כוהנים בעלי מומים, אנו נותרים המומים. בפרשתנו נאמר שכהן בעל מום "לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב", ובתורה שבעל פה הוא נפסל מכל העבודות שבמקדש, ואם עבד בעבודת הקורבנות – הקורבן חולל ונפסל. נאסר על כהן בעל מום אף להיכנס לבית המקדש, ואם נכנס – חייב בעונש מלקות. האם עלינו להסיק מפרשתנו שהתורה מצדדת בהדרה ובהפליה של אנשים עם מוגבלויות? התשובה הנחרצת שלילית, והיא עומדת ביציבות על ארבע רגליים.
- אין להסיק מעבודת בית המקדש על כל מציאות אחרת. ראשית, בבית המקדש יש כלליים שייחודים רק לו. במקדש לבשו שעטנז, מלקו עופות ועשו מלאכות האסורות בשבת במדינה.
שנית, בבית המקדש הושם דגש מיוחד על הידור חיצוני. בהיות בית המקדש המרכז העולמי של עבודת ה', וגולת הכותרת של מוסדות האומה, היה נחוץ שכל הרואה את ההיכל ואת הכוהנים בעבודתם יתפעל ויתפעם, יחוש התרוממות נפש וגאווה יהודית. תיאורי המשכן בתורה, תיאורי ירושלים ושכיות החמדה של המקדש בתנ"ך, ודברי חז"ל על בית המקדש שהורדוס הרחיב ופיאר (ב"ב ד, א), ממחישים עד כמה חשוב היה הפאר החיצוני במקדש, וזאת למרות שהחיצוניות בוודאי לא הייתה המרכיב העיקרי בו. התורה רצתה שעולי הרגל וכל המבקרים במקדש יספרו לדור אחרון על הר ציון "משוש כל הארץ" (תהילים מח), ולשם כך נדרשה הקפדה מושלמת על שלמות חיצונית, גם זו הגופנית.
-
ברכת כהנים. צילום: מארק ניימן, לע"מ פאר חיצוני הינו גורם המשתנה בהתאם לתפיסות האדם והחברה. בתקופה בה בעלי מום היו במעמד נחות, היה הכרחי שמשרתי ה' בהיכלו יהיו חפים מכל פגם. כדי להבין את היחס ששרר בימי קדם ואת התמורה שחלה, יש לזכור שבעבר היוותה המגבלה הגופנית מחסום בפני תפקוד נורמטיבי בחברה. עד לדורות האחרונים, רוב מוחלט של בני האדם עבדו לפרנסתם בעבודות פיזיות. כל מגבלה גופנית משמעותית מנעה יכולת השתכרות ותרומה לחברה ולמשפחה, ודנה את האדם לעוני ולתלות גמורה באחרים. בעבר לא היו אמצעי טיפול, הנגשה והתאמה לבעלי מוגבלויות, וכך, לדוגמה, במקרים של עיוורון וחירשות, לא הייתה כל שפה שתאפשר לעיוור ולחירש לרכוש ידע ולהשתלב בחברה.
התמורות במעמדם של אנשים עם מוגבלות אכן משתקפת בהלכות נשיאת כפיים ובדיני שליח ציבור, כשהפסיקה מראה שפסלות הכהן תלויה ביחס של קהילתו ובהרגלים החברתיים. כשחברי הקהילה מתייחסים בשוויון נפש למומו של הכהן, אין המום פוסל, ומכאן שלאור השינויים המשמעותיים והמבורכים במעמדם של אנשים עם מוגבלויות בזמננו, הוסרו רוב המגבלות.
- גם בזמן המקדש, כוהנים בעלי מומים עסקו במגוון תפקידים משמעותיים. הם נשאו כפיים בברכת כוהנים, בדקו את עצי המערכה לפני העלאתם למזבח, יכלו לטהר טמאים בעבודת פרה אדומה, ולקיים את מצוות שמירת המקדש. הם גם הותרו באכילת תרומה וקודשים ככל שאר הכוהנים.
מעבר לכך, הם עסקו באבחון ובטהרה של נגעים ויכלו לתפקד כשופטים או מגשרים בסכסוכים ובריבים, כדברי חז"ל: "'על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע' – הקיש ריבים לנגעים, מה נגעים במום אף ריבים במום" (ספרא, תזריע, נגעים א, א). ייתכן שתפקידים אלה הפכו להיות לחם חוקם ותחום התמחותם של כוהנים עם מוגבלות, שכן דווקא הם יכלו להיות רגישים ביותר למצבם של מצורעים או לבעיותיהם של בעלי דינים.
- מקורותינו תומכים ביחס מכבד כלפי אנשים עם מוגבלויות. שתי מצוות לא תעשה בעניין זה הופיעו בפרשת 'קדושים': "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". כמה מעשי חכמים ממחישים על דרך החיוב כיצד יש להתנהג. כך, לדוגמה, מסופר בתלמוד הירושלמי (פאה, ח, ט) על רבי אליעזר בן יעקב שכאשר אירח אצלו אדם עיוור, הושיבו למעלה ממנו בשולחן, כדי שהכול יחלקו לו כבוד, וכן מסופר על רבי הושעיא הגדול שהקפיד על כבוד הרב של בנו שהיה עיוור (שם, ח, ח).
נזכיר עוד שלגדול מכולם, משה רבנו, הייתה מוגבלות גופנית – "כבד פה וכבד לשון", עובדה המלמדת ששלמות הגוף אינה תנאי למעלות הרוח, וכי בעלי מוגבלויות פיזיות יכולים להגיע למעלות הגדולות ביותר.
המלחמה האחרונה הביאה, לצערנו, לפציעות קשות של לוחמים ואזרחים רבים שנותרו עם מוגבלויות. לא רק שהם ראויים לנשיאת כפיים, אלא ראוי שהם יינשאו על כפיים. בזמננו ברור לכל שאנשים עם מגבלות גופניות ראויים ליחס מכבד ושוויוני לפחות ככל אדם אחר, אך בפועל לא תמיד עושים את כל הדרוש כדי לאפשר להם נגישות וחופש פעילות, ולא תמיד משתדלים די הצורך לשלבם בתעסוקה.
אחריותם של כל יחיד ושל כל חברה לתת על כך את הדעת ואת הלב. כל פעילות חיובית בתחום זה מגשימה הלכה למעשה את הכלל הגדול שבתורה: "ואהבת לרעך כמוך".
