בכייה של חינם

אחד הסיפורים הנפוצים בתקופת הזוהר של עליית ברית המועצות בשנות השבעים היה על יהודי שהגיע לנמל התעופה כולו נרגש, אך עדיין שבוי בכבלי המשטר הסובייטי המסואב. "איך היו החיים במוסקבה?", "נהדר, לא יכולתי להתלונן". "ואיך היה האוכל?", "מצוין, לא יכולתי להתלונן". "והעבודה?", "נפלאה, לא יכולתי להתלונן". "אם היה לך כל כך טוב שם, למה הגעת לכאן?". "כי כאן אני יכול להתלונן!".
ואכן, בחינה שיטתית של ספר במדבר, אך לא רק שלו, מלמדת שבני ישראל אינם מפסיקים להתלונן ולבכות. רטינה שהייתה לרוטינה: שגרה מתמשכת של תחינות, בקשות, יללות, בכיות, שבדרך כלל מלווים גם בערגה וגעגועים ל"גן העדן של פעם".
בפרשת בהעלותך אנו מוצאים את העם "בוכה למשפחותיו". נרגנות, רטינה ומרמור בלתי פוסקים, תלוניאדה וטרוניאדה שהיו לספורט לאומי. העם בוכה "למשפחותיו". לא בכי של יחיד הנתון בצרה ובמצוקה, אלא בכי משפחתי, בילוי יומי של בכי: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".
הרטינה הייתה לתרבות שלמה, דרך חיים: "ויהי העם כמתאוננים – רע בעיני ה' " (שם, יא, א). לא "מתאוננים", אלא "כמתאוננים", עם כ"ף הדמיון – התאוננות "כזה כאילו", רטינה מתמשכת, לא ברור על מה ולמה, אבל העיקר: מתאוננים, מתלוננים, מייללים ובוכים.
מסורת זו של תלונות לא החלה כעת. יש לה עבר עשיר. רק עבר חודש מאז יצאו ממצרים, וכבר אנו מוצאים (שמות טז, ג) את בני ישראל כשהם "מקטרים" מתוך ערגה למה שהיה 'שם', במצרים: "ויֹאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב".
"בימינו", כפי שאמר פעם איש חכם, "גם הנוסטלגיה היא כבר לא מה שהיה פעם". והוסיף עליו רבי יעקב הלוי, איש ירושלים: כל צאצא מצוי למשפחת יוצאי פולניה, ורשה פינת לודז', יספר לך שסבו היה בעל אחוזות רב הון, ובמרכז היערות שבבעלותו ניצב ארמון בן 30 חדרים, עמוס במשרתים ומשרתות, או שלסבתו היה פסנתר כנף אפילו באָסם התבואה ושאת ארוחת העשר שלו אכל בכלי פורצלן וכוסות מוזהבות. עמיתו, יוצא צפון אפריקה, יספר לך שסבא שלו היה רב גדול והסבא מהצד השני היה יועץ הסתרים ואיש הכספים של המלך.
המציאות, כמובן, שונה בתכלית. ולא אחת מתברר שה"ארמון" אינו אלא בקתה טחובה מעופשת, דל"ת על דל"ת, בכפר שכוח אל, שסוחר העצים הגדול ובעל האחוזות היה שוליית סנדלר או עוזר חייט שבקושי גמר את החודש; שהרב הגדול בקושי ידע לקרוא כתב רש"י ושיועץ הסתרים של המלך לא היה אלא איכר פשוט ודלפון.
אכן, "בכייה" זו שבפרשתנו (יד, א-ג), המלווה בערגה וכיסופים ל"טוב מצרים", מצטרפת למסורת הלא מפוארת של הבכיינות הרוטנת וכפוית הטובה לדורותיה: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה".
הפעם כבר לא מדובר ב"אספסוף". הפעם, מדגיש הכתוב, "ותשא כל העדה", הייתה זו בכייה קולקטיבית, איש לא נעדר (אולי חוץ מכלב ויהושע).
עוצמתה של בכיית המונים זו מודגשת עוד יותר בדברי חכמים שעמדו על הכפילות המיותרת-לכאורה שבפסוק ("ותשא כל העדה, ויבכו העם"), ופירשו (ןרש"י בעקבותיהם) שהביטוי "ותשא כל העדה" מכוון כלפי "ראשי סנהדראות", והלוא הם-הם "עיני העדה".
הווי אומר: ליקוי המאורות שהביא לרטינה ולתלונות לא היה נפוץ רק בקרב בני דַלַת העם, האספסוף, אלא היכה בקודקוד הראשי, ב"ראשי הסנהדראות", בפסגת המנהיגות. פירוש זה עולה בקנה אחד עם היותם של המרגלים "אנשים", ראשי השבטים והמובחרים שבהם.
יתר על כן: ראש הפסוק נראה תלוש מעיקרו: "ותשא כל העדה", אך את מה בדיוק נשאה? פשוטו של מקרא מרמז שהייתה זו "נשיאת קול" בבכי (דוגמת האמור אצל הגר – "ותשא את קלה ותבך" – בראשית כא, טז) ואצל עשו: "וישא עשו קלו ויבך" – בראשית כז, לח), אך על דרך הדרש אפשר שנשיאת קול סתמית זו מקבילה ל"ויהי העם כמתאוננים – רע בעיני ה'!", נשיאת קול והתמרמרות כללית, סתמית, לא על משהו מסוים, אלא רטינה המתמשכת דרך קבע. לנוכח זאת, ניתן להבין את העונש הקשה שנגזר על הבוכים: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות!".
פירוש אחר מביא הרש"ר הירש: "תחילה פרצו בקול זעקה, ואחר כך המשיכו לזעוק, כביכול נתנו לזעקה להימשך בלא מעצור". לאמור: לעתים חש אדם שעליו לבכות, והזעקה – זעקת אמת – מתפרצת מלבו בלא שיוכל לשלוט עליה. אך מי שמסתפק בקול הזעקה והבכי, וממשיך לבכות כל העת בלא שיעשה דבר מלבד הזעקה, הריהו חוטא ומחטיא.
בפירושו "העמק דבר" על אתר, מדגיש הנצי"ב מוולוז'ין את תהליך הזעקה המתגלגל: בתחילה אכן בכ רק ראשי העם, ואחר כך החלו לחקותם כל אחד ואחד מבני ישראל. לאמור: מנהיג יכול להוביל את עמו לעשייה, אך יכול לגרור אותו גם לבכייה. מעשהו של המנהיג, והדוגמא האישית שהוא מציב, נותן את הטון, וזה, כידוע, "עושה את המוזיקה", וקובע האם תהא זו מוזיקה בכיינית, טרחנית ומייאשת, או שמא מוזיקה ממריצה, מאתגרת ומפיחת רוח תקווה.
עיון במקורות מלמד שבכייה כשלעצמה אינה דבר פסול, ולעתים היא מבטאת את הרגשות הנעלים ביותר (ראו, למשל, את דברי מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, "בכיו של יוסף", בתוך: מנחה למנחם – ספר היובל לרב מנחם הכהן, ירושלים תשס"ח, 366-357), ובלבד שיש לבכי בסיס ורקע, עילה וסיבה. אך כשהבכייה והבכיינות הופכות ל"בכייה של חינם", בכייה על לא כלום, רוב מהומה על לא מאומה, הריהן בכייה לדורות.
(שלח תשע)