עיני (יפה) נעמי (ד"ר, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)בשעה שתושבי הצפון מתעוררים לקול אזעקות ורעמי נפילות, ומשפחות הלוחמים מחסירות פעימה עם כל מבזק חדשות, נדמה כי במרכז המדינה ובאולפני התקשורת מתקיימת מציאות מקבילה. הפער המתרחב בין התיאור התקשורתי של "הפוגה" או "שקט יחסי" לבין המציאות בשטח, אינו רק כשל דיווחי לטעמי, אלא ביטוי לסדק עמוק בחוסן הלאומי ובסולידריות החברתית שלנו.
כולנו יודעים כי התקשורת אינה רק משקפת מציאות – היא מעצבת תודעה. כאשר המסר המועבר הוא של "עסקים כרגיל" בעוד חלקים שלמים מהארץ נתונים תחת איום מתמיד, נוצר בסיס לתחושת נטישה. תושבי הצפון מרגישים שקופים, ומשפחות החיילים נקלעות לדיסוננס רגשי בלתי אפשרי: חרדה קיומית מול מרחב ציבורי של שגרה. חוסר התיעוד וההכרה במלחמה הממשית שמתחוללת מעקרים את היכולת של הציבור להשתתף בכאבו של האחר, ובכך מחלישים את הרקמה המחברת בינינו.
כפסיכולוגית, אני סבורה שסולידריות אמיתית אינה יכולה לצמוח מתוך הכחשה. היא דורשת "אופטימיות מפוכחת", יכולת להכיר בסבל ובתנאי מציאות מאתגרים מבלי לייפות אותם, ודווקא מתוכם לדרוש ולמצוא תקווה ומטרה משותפת.
על מנת לשקם את הסולידריות, אני מציעה לתבוע אחריות בשני מישורים:
ברמה הממלכתית: על גופי התקשורת והדוברות לחדול משימוש בלשון נקייה, כזו שכינתה בעבר הלא רחוק מטחי טילים 'טפטופים', וכמו זו המכנה כעת את המצב 'הפסקת אש'. על מקורות אלה, מוטלת אחריות מוסרית להציג תמונת מצב אמינה וחסרת פניות. בהקשר זה יש לתת ביטוי מלא לחוויות היומיומיות של תושבי הצפון ולגבורת הלוחמים בחזית, גם כשהן אינן מתיישבות עם נרטיב של שקט. שקיפות וענווה בכל הנוגע למטרות הלחימה, שעדיין לא הושגו, גם הן מרכיבים חיוניים בבניית אמון ותחושת שותפות גורל.
ברמה האישית: על כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת האחריות לפרוץ את "בועת השגרה". סולידריות היא פעולה אקטיבית של הקשבה, מבט ישיר אל האמת, ובמידת היכולת, גם עשייה ותמיכה אקטיבית בזולת.
הסולידריות אינה מתחילה בחיבוק או בהבטחות מצולמות; היא מתחילה בהכרה באמת, כואבת ככל שתהיה. רק כאשר הכותרות בתל אביב תשקפנה את רעשי ההפצצות בקריית שמונה וסביבותיה, נוכל לשוב ולהיות חברה אחת. לקיחת אחריות על הנרטיב הלאומי היא צעד הכרחי בריפוי המתחים בחברה הישראלית, ובבניית משמעות לאומית משותפת למאבק על קיומנו כחברה בארץ הזו.
