החירות שלא להקשיב לתרחישי הפורענות

בימים אלו, ידע הוא לכאורה הכוח שלנו. אנו צורכים חדשות במינון גבוה, עוקבים אחר ניתוחים ותרחישי "מה יהיה", וסופגים אינספור מסרים סותרים. רגע אחד מבשר על סוף למלחמה, ולאחריו מוכרזת הגברת כוננות. בבוקר מיצרי הורמוז פתוחים, ושעות ספורות לאחר מכן הם מתוארים כמלכודת מוות לספינות שיעזו לעבור. במידה לא מבוטלת, עודף המידע החלקי והמשתנה יוצר מכשול נפשי והתנהגותי משתק.

במשך שבועות ארוכים, נזהרנו מ"לחיות". בתיאום מופלא עם ימי ספירת העומר, נמנענו מעריכת חתונות או אירועים חגיגיים במרחב הציבורי. ואף חגיגות העצמאות צומצמו מאוד ואירועים ציבוריים רבים בוטלו. אי הוודאות גבתה מחיר חברתי וכלכלי כבד, וצמצמה רבים מאיתנו לכדי צופים פסיביים בדרמה שאינה – ומעולם לא הייתה – בשליטתנו.

לצד הזהירות הביטחונית המתבקשת, ובתיאום עם התחדשות הטבע באביב, נראה כי הגיעה תורה של החירות להתעורר להסיט את המבט מהחוץ פנימה, על מנת לשמוע את הקול הצלול של הרצון לחיות, לעשות ולשגשג. דווקא עכשיו, בתוך אי הוודאות, היכולת להחליט להקשיב באופן ביקורתי לתרחישי הפורענות – ולסרב לקבלם כהנחות עבודה – היא כלי משמעותי לפיתוח חוסן.

השבוע בחרנו, במרכז ויקטור פראנקל ישראל, לקיים אירוע חגיגי ורב משתתפים לציון יום הולדתו ה-121 של ויקטור פראנקל. האירוע התקיים באיחור של חודשיים וחצי, שנכפה עלינו בגלל המתקפה על איראן. גם אם התאריך המדויק (י"ט באדר) כבר חלף, קריאתו של פראנקל: "כן לחיים למרות הכל!" נותרה אקטואלית מתמיד. הבחירה להתכנס ולהעלות על נס ערכים של בחירה, רעות, אחריות ומשמעות בנסיבות הקיימות, הייתה ביטוי מעשי לכוחה של הרוח – כוח החיים, הקוראת לומר "כן" גם כשהתקשורת מהדהדת "זהירות!" ו"עדיף שלא".

כשאנו מחליטים לפעול מתוך בחירה חופשית, להתריס כנגד שיח ההסתגרות וההמתנה, ומוכנים לשאת במחיר ההחלטה והשלכותיה – אנו יוצרים מציאות.

בבחירה המתעוררת סביבנו בימים אלו לקיים חיים, להקים בתים חדשים בישראל (כולל של אלמנות מלחמה צעירות) ולצאת ולהיפגש זה עם זה – אני מוצאת שאיננו רק מגיבים למלחמה, אלא מעצבים את האופן שבו נצא ממנה.