ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)לא פעם, אירועים ומצבים מתסכלים גורמים לנו לומר: "הוא/היא/המצב מוציא אותי מדעתי!" לעיתים, לאחר התנהגות בוטה או תקיפה שלנו כלפי אחרים, נציין שלא הכרנו את עצמנו או שהופתענו מן התגובה שלנו במצב הנתון. לי זה קרה לפני מספר שנים, כשהרמתי את קולי בצעקה על פקידה שטיפלה, לתפיסתי לאט מדי, בפנייה של משפחתי, לאשר העסקת עובדת זרה כסיוע לאחד מהוריי.
אלפרד אדלר (1870-1937), רופא יהודי-אוסטרי ומייסד זרם הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, טען שבני האדם, כיצורים חברתיים, משתוקקים לתחושת שייכות וערך. לאורך חיינו כל אחד ואחת מאיתנו מגבש, על סמך התנסויותיו האישיות, "נוסחאות" ותיאוריות על ההתנהגות הרצויה מבחינה חברתית ותרבותית, ועל הפעולות וההתנהגות שבתמורה לביצוען יזכה/תזכה לחיבוק החברתי.
כשאנו בוחרים לפעול בשונה מן "הצו החברתי" (לא לעזור, להעליב, לסרב, לפגוע) נחוש מתח וחשש, שמא נאבד את האהדה החברתית ושמא ערכנו העצמי ייפגע בעקבות זאת. "הפתרון" (כפי שנראה בהמשך – אינו הפתרון הנכון), על פי אדלר, יהיה המצאת תירוצים והצהרה על כוונה טובה: "אני ממש מתנצלת שלא באתי… פשוט…", "התכוונתי להתקשר…", "פעלתי, להבנתי, לטובתך"… בשימוש באמירות כאלה נישמע חברותיים ואכפתיים, למרות שלא פעלנו בהתאם למצופה.
ביטויים כמו: "הוא הוציא אותי מדעתי", "התנהגתי כמו …, לא הכרתי את עצמי", "הכעס שלי התשתלט עליי" – מבטאים טכניקה נוספת של הימנעות מתשלום מוסרי-חברתי, המתבצעת באמצעות "פיצול" ה"אני" למרכיבים טובים (יציבים) ולמרכיבים שליליים (זמניים). כך נספר שבתוכנו שוכנים "אני" ו"דעתי" ו"עצמי" ולעיתים, ללא שליטה או אחריות, זהותנו החיובית והנעימה "נחטפת" על ידי כוחות חזקים ממנה.
לדבריו של אדלר, פיצול כזה אינו בוגר ועלינו לקחת אחריות על הבחירות שלנו (מחשבה, דיבור ומעשה) ולהיות מוכנים לשלם מחיר נפשי ו/או מוחשי תמורת מימושה של התנהגות לא מוסרית או לא מקובלת ורצויה חברתית.
אנו מצויים בתקופה משברית. דעות קשות נשמעות בין קבוצות, והשיח מאשים ותוקפני. תגובות עזות, משפילות ופוגעניות, מלובות על ידי גורמים בעלי אינטרס. התנהגות פוגענית, הנוגדת את ערכינו המוסריים, אין מקום לכסותה בתירוצים ובכוונות טובות ("הם חייבים להתעורר ולהכיר במציאות"). לא מתאים גם לייחס אותה לכוח חיצוני שהפעיל אותנו ("הוא התחיל") או לאובדן שפיות זמנית. נכון יהיה להכיר בחוסר האונים, בזעם ובתסכול ולתעל אותם למקום יוצר ועוצמתי של בנייה וחוסן.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
