ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת נשא היא הפרשה הארוכה בתורה, אך מעבר לאורך הפסוקים שלה, היא עוסקת באחד הנושאים העמוקים ביותר בחיי עם: היכולת לשאת. לא במקרה נקראת הפרשה "נשא". יש בה נשיאת ראש, נשיאת אחריות, נשיאת המשכן, נשיאת הברכה ונשיאת העם כולו במסע הארוך במדבר.
גם חג שבועות החל בסמיכות לפרשה, איננו רק חג של קבלת תורה במובן הטקסי. הוא חג של בגרות לאומית. מעמד הר סיני לא היה רק רגע של התגלות, אלא רגע שבו עם של עבדים קיבל על עצמו אחריות היסטורית. מאז ועד היום, השאלה הגדולה של הקיום היהודי אינה רק כיצד שורדים, אלא כיצד נושאים את העתיד.
דווקא משום כך מרגש לראות כי למרות השנים הקשות, רוב אזרחי ישראל עדיין גאים במדינתם. מאשימים אותנו ברצח עם, מטילים חרמות, מסיתים נגדנו ברחבי העולם – אך העם בישראל אינו מודד את אהבתו לארצו לפי מה שאומרים הגויים. יש בכך משהו עמוק מאוד מבחינה יהודית. במעמד הר סיני לא חיכינו לאישור מאומות העולם כדי לקבל את התורה. גם בהכרזת המדינה, כאשר הופעל לחץ כבד לדחות את ההכרזה, הכריע דוד בן-גוריון באמירה היסטורית: "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". זו לא יהירות; זו ההבנה שעם שאינו מאמין בצדקת דרכו לא יוכל להתקיים לאורך זמן.
השבעה באוקטובר הזכיר באכזריות כי אויבינו לא זנחו את חלום השיבה והמחיקה. במשך שנים היו מי שביקשו לשכנע את עצמם שמדובר רק בסכסוך טריטוריאלי או כלכלי, אך המציאות טפחה על פנינו. העיתונאית מרתה גלהורן סיפרה כבר לפני עשרות שנים כי כאשר שאלה פליטים ערבים מה היה קורה אילו ניצחו במלחמה, השיבו לה: "או שהיינו הורגים את כולם או שהם היו הולכים לים". הדברים קשים, אך ההתעלמות מהם קשה יותר.
ובכל זאת, אסור שהמלחמה תהפוך אותנו לעם של ייאוש. להפך. דווקא מתוך האיום צומחת האחריות לבנות. אורלי גולדקלנג כתבה ב'מקור ראשון' כי "הניצחון המוחלט לא נמצא בידי הממשלה וגם לא בידי הצבא. הוא בידיים המחוספסות שלנו". זהו רעיון יהודי מובהק. המשכן לא נבנה בידי אדם אחד אלא מתוך תרומת העם כולו. גם מדינת ישראל נבנית מדי יום בידי מורים, חקלאים, רופאים, חיילים, יזמים, אימהות ואבות.
הרב חיים נבון העיר פעם כי ישראל של ימינו אינה עוד "מיליון וחצי יהודים במדינת עולם שלישי שמגדלים תפוזים", אלא מעצמה טכנולוגית המייצרת סייבר, רפואה וחדשנות. הדברים אינם נאמרים מתוך גאווה ריקה אלא מתוך הבנה היסטורית: אחרי אלפיים שנות גלות שבנו לכאן לא רק כדי לשרוד, אלא כדי ליצור חיים מלאים.
ואכן, לאורך ההיסטוריה גלי העלייה הגדולים הגיעו מתוך מצוקה. יהודים עזבו מקומות שבהם הבינו שלא יוכלו להמשיך לחיות כיהודים בביטחון. גם היום, כאשר אנטישמיות גואה בעולם ומנהיגים באירופה הופכים את מדינותיהם לבמות של דה-לגיטימציה לישראל, עולה מחדש השאלה העתיקה: היכן עתידו של העם היהודי? ורשה של 1938 הייתה מרכז יהודי עצום ותוסס, עם עיתונים, תרבות וחיים יהודיים מפוארים – ותוך שנים ספורות חרב הכול. ההיסטוריה היהודית מלמדת כי קיום יהודי ללא ריבונות הוא תמיד שברירי.
התורה אינה קוראת לנו לחיות מתוך פחד. להפך. היא קוראת לנו לבחור בחיים. אולי משום כך מרגשים כל כך דבריו של אלי פיניש שכתב: "אני רואה עם שפתח בירה בממ"ד… עם ישראל חי". היו שלעגו לאופטימיות הזו, אך האופטימיות היהודית מעולם לא הייתה נאיביות. היא הייתה כוח הישרדות. האנגלים במלחמת העולם השנייה התלוננו על הבליץ הגרמני, דרשו מיגון – אך לא ביקשו להיכנע. כך גם אנו. מותר לכאוב, מותר לפחד, אך אסור לאבד את האמונה בצדקת הדרך.
דווקא כאן מתחבר גם ספר הילדים החדש "מה שהיה היה" מאת יעל גרובר. מעבר לסיפור הפשוט על אפרוחית שפוחדת לגדול, מסתתרת אמת אנושית עמוקה: החיים קוראים לנו הלאה. גם העם היהודי אינו יכול להישאר לנצח בגעגוע לעבר – לא לגלות, לא לתמימות, ולא לאשליה שמישהו אחר ישמור עלינו. חג השבועות הוא חג ההתבגרות הלאומית. במעמד הר סיני קיבלנו לא רק תורה, אלא אחריות.
בסופו של דבר, השאלה הגדולה איננה אם העולם יאהב אותנו. היא האם אנחנו נדע להמשיך לשאת את עצמנו – את זיכרוננו, את אמונתנו ואת אחריותנו לדורות הבאים. זו המשמעות העמוקה של "נשא": להרים, לשאת, ולהמשיך ללכת גם במדבר הארוך, עד הארץ המובטחת.
