מרמורשטיין מוטי (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)חג השבועות שאנו עומדים בפתחו חל ביום ו' בסיוון. כך מקובלנו מיום שדרכה רגלם של אבותינו יוצאי מצרים על אדמת ארץ ישראל. האם המועד הזה אכן מצוין בתורה כיום החג? התשובה היא: לא! בניגוד לשאר חגי ישראל: ראש השנה, יום כיפור, פסח וסוכות, שהמועד שבו הם חלים מצוין בתורה במפורש, הרי שמועד חג השבועות איננו מצוין בתורה. מנין אפוא אנו שואבים את הידיעה שחג השבועות חל ביום ו' בסיוון? התשובה לכך נעוצה בפרשת אמור: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'". ועדיין אחרי קריאת הפסוקים הללו נותר מועדו של חג השבועות לוט בערפל.
באופן טבעי אנו מניחים שהשבת היא השבת המוכרת לנו מדורי דורות, היום השביעי בשבוע. ואם כך, הרי שמועדו של חג השבועות אינו מועד הקבוע בלוח השנה, והוא יכול לחול במועדים שונים משנה לשנה, ולאו דווקא ב-ו' בסיוון. סביב המועד הזה הייתה נטושה מחלוקת קשה בין הפרושים לצדוקים. הצדוקים העניקו לשבת את המשמעות המתבקשת לכאורה באופן טבעי, "שבת בראשית", ואילו הפרושים קבעו שהשבת היא יום טוב ראשון של פסח, כפי שאומר רש"י: "ממחרת השבת – יום טוב הראשון של פסח. שאם אתה אומר שבת בראשית אי אתה יודע איזהו". המלחמה בין הפרושים לצדוקים הייתה עמוקה ואיימה על קיומו של עם ישראל כעם אחד החי על פי תורה אחת, ולחז"ל היה חשוב להכריע את המערכה הזו כך שלא יוותר כל ספק בסוגיה זו. ואמנם אומרת הגמרא במסכת מנחות: "מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד. שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת", הווה אומר: מח' בניסן ועד סוף חג הפסח אין מספידים, לרגל העובדה שבימים אלה נתקבעה בתודעת האומה פרשנותם של חז"ל לשבת שבה מניפים את העומר, שהיא יום טוב ראשון של פסח, או כלשונו של רש"י: "שבאותן ימים ניצחו חכמים את הבייתוסים". הגמרא במסכת מנחות מביאה הוכחות רבות לצדקת פרשנותם של חז"ל. נביא כאן שתיים מהן. האחת בשם רבי יוסי בר יהודה: "הרי הוא אומר תספרו חמישים יום. כל ספירות שאתה סופר לא יהו אלא חמישים יום, ואם תאמר ממחרת שבת בראשית, פעמים שאתה מוצא חמישים ואחד, ופעמים שאתה מוצא חמישים ושניים… ". והשנייה בשם רבי יוסי: "וכי נאמר ממחרת השבת שבתוך הפסח והלוא לא נאמר אלא ממחרת השבת? דכל השנה כולה מלאה שבתות, צא ובדוק איזו שבת".
דרכו של הרמב"ם במשנה תורה הייתה סלולה יותר. "נאמר בתורה 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה' ונאמר (ביהושע): 'ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי'… הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחין על אי זה הוא מימי השבוע".
פרשנות זו ל"מחרת השבת" הייתה מהפכנית ונועזת מאוד. את הביטוי לכך אנו מוצאים במשנה במסכת מנחות המתארת יפה את טקס קציר העומר במוצאי החג הראשון. מן המשנה הזו עולה שאם חל מוצאי החג בליל שבת מתקיים קציר העומר כסדרו: "בשבת אומר להם: שבת זו? אומרים הין. שבת זו? אומרים הין. אקצור? והם אומרים לו: קצור. אקצור? והם אומרים לו: קצור….וכל כך למה? מפני הבייתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב".
האמנם רק כדי להכריע את הבייתוסים התירו חז"ל לחלל את השבת בקציר העומר? התשובה היא כמובן: לא!
מי שירד לעומקו של ההיתר הזה ולעומק מחשבתם של חז"ל במחלוקתם עם הבייתוסים, מתוך תפיסה ציונית עמוקה שמקורה בהזדהות עם המעשה החלוצי, היה הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, הרב קוק. בפירושו להגדה של פסח קובע הרב קוק כי החקלאות היא היסוד המרכזי בבניין הארץ, והואיל והעם וערכיו נטועים בתוך גן של קדושה הרי שגם החקלאות ספוגת קודש, דבר שמתבטא בכך שראשית הקציר וקרבן הציבור הקרב עמה דוחים את השבת. הבייתוסים השלו את עצמם בפרשנותם ל"ממחרת השבת" שהם מגנים על קדושת השבת מפני הפרושים. הרב קוק דוחה זאת מכל וכל. לדבריו הבייתוסים לא ירדו לעומקה של הקדושה הגלומה בחקלאות הישראלית "יסוד יישובו ובניין נחלתו של ישראל", שהיא מתעלה למעלת קדושה כל כך גבוהה שהיא דוחה את השבת.
ודווקא מתוך דחייה זו "יודעת האומה בכללותה איך לנצור את אישון עינה, את קדשיה כולם, את דבר ה' אשר עמה, את התורה ואת המצוות שהם חיי סגולתה".
אין ספק. משמעות ציונית עמוקה, שאנו כה זקוקים לה, העניק הרב קוק למושג הקדושה ולפרשנותם של חז"ל ל"ממחרת השבת".
