הפרגון של רות לחמותה

הנישואין של בועז ורות והולדת בנם הם רגעי שיא במגילת רות. הכתוב מתאר את הנס הגדול, שהתרחש בהולדת התינוק המיוחל: "וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן". בדרך כלל נאמר "ותהר", "ותלד" ואכן חז"ל הבינו שמדובר בהריון מיוחד: "אמר רבי שמעון בן לקיש: עיקר מיטרין לא היה לה ונתן לה הקב"ה עיקר מיטרין". לאמור, מי שלא זכתה להעמיד צאצאים עשר שנים משום שחסרה את איבר הלידה העיקרי, הרתה בזכות התערבות מיוחדת של ההשגחה.

אך טבעי יהיה שלאחר המסע הארוך שעשתה רות להביא ילד לעולם, שבועז ורות יגדלו את הרך הנולד. אולם, מיד לאחר הולדתו, הועבר התינוק לנעמי: "וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת". מדוע נעמי לוקחת את התינוק מידי הוריו שזה עתה זכו לילד? חז"ל דייקו שבועז נפטר באותו הלילה – "ויקח בועז את רות, אמרו אותה הלילה שבא עליה מת". אותו ליל כלולות משמח הסתיים בטרגדיה נוראית, ונעמי הסבתא המסורה מאמצת את הרך הנולד. אולם, עדיין מהדהדת השאלה, מדוע נלקח התינוק מידיה של רות וכי אין בכוחה לגדל את התינוק? דומה, שאירוע זה מעיד על מגמותיה של רות במסעה המשותף עם נעמי. רות לא חיפשה בעל, אף לא חיפשה אהבה. נאמנה הייתה לבעלה המת, ובאהבתו שגתה תמיד. כל שרצתה היה להקים שם למת. משעשתה זאת – מילאה את ייעודה. ומשמילאה את ייעודה – יכול בועז, השופט הזקן, לפרוש מהחיים. הוא סיים גם את תפקידו כלפיה. חייה האישיים, גם חיי בועז בזמן המפגש עמה, הם רק אמצעי למטרה שהציבה לעצמה: להקים את שם בעלה על בנה. כעת, רות רוצה שבנה יימסר לנעמי כדי להשיב את כבודה האבוד בפני שכנותיה.

בזמן שהיא חוזרת לבית לחם עם חמותה, שומעת רות את מרירות לבה של נעמי בפני שכנותיה: "וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא… אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'". רות הקשיבה לקולות התסכול של נעמי, וקיבלה על עצמה להטיב עם נעמי חמותה. בזכות ההקרבה העצמית של רות, יחול גם המפנה בבית לחם. אותן נשים שהתייחסו לנעמי באופן לא מכובד, ולא עזרו לה בבואן לבית לחם, נהפכו להיות השכנות האהובות של נעמי. רות, ששמעה את תסכולה של נעמי, מבקשת למלא עבורה את החלל הנורא שנוצר במות בעלה ובניה, ומחליטה לוותר ולהעניק לנעמי את בנה. אפילו שמו של התינוק ניתן על ידי השכנות. כל מגמתה של רות, אם כן, היא להקים שם לבעלה, ולהעניק תקווה חדשה לנעמי חמותה. ממעשה חסד כה ייחודי נבנתה מלכות בית דוד.

(נשא תשפ"ב)